היה פשוט כאוס, כלום לא היה מאורגן וחיפשנו כולנו מקום שבו נוכל "לתת לאורנו להבליח", בסוף מורד ההר הוביל אותנו אל פאב קטן שפתח את שעריו החוצה ולמעשה אירח פסטיבל קיץ קטן, היה עוד מוקדם וכמעט שלא היו אנשים, בן וכמה בנות ישבו על בירה ושאר סוגי שתייה בשולחנות הפיקניק שרבצו בסמוך לפאב. הוא כבר לא האמין שמשהו טוב ייצא מהערב הזה. עדיין שמחתי לראות שהוא בכל זאת הגיע, אחרי הכול, היה לנו חזון משותף והוא גם עזר לי מאחורי הקלעים. למעשה הייתה שם אפילו במה עם מערכת הגברה והכול, לבמה הזו היו אמורות לעלות להקות רוק מקומיות, סוג של טלנט שואו... חיפשתי את המארגנים של המופע אבל זה היה השטח ולא ממש היה עם מי לדבר ואם בכל זאת מצאתי מישהו שיכולתי להגיש לו את השאלה המוזרה שלי- הי יש לי כאן בערך 40 אומנים שפשוט מעוניינים להופיע, וודאי נתקלתי בתשובה שלילית. בכל זאת, שם נשארנו והיה נראה שהיחידה שלנו בחרה את המקום כמוצב, לפי חוק ההצטברות הפשוט שבו מים זורמים אל מים, כסף לכסף וכן הלאה. פתאום התבוננתי בערב שהתפתח, להקות הרוק אכן עלו וניסו בחובבנות לחמם את הערב, אך היינו בשלב הזה כבר רוב הקהל, ואנשים התחילו פשוט לשחק בתוך הקהל ולא על הבמה, באיזשהו מקום ריחמתי על הלהקות שבאו להופיע, השבט בא וגנב את ההצגה בענק, כך קרה שהיו שם לפחות 350 אנשים ומתוכם היו לא מעט אמנים שבאו "לפרוק את העול", כך קרה שקצת באגרסיביות התפרצנו לבמה, פתאום זה הפך לאירוע ממש תוסס, מה לא היה שם? להטוטים ונגנים, כל מיני פרפורמרים, היו שלבים ממש מיוחדים שבהם התמזגנו עם להקות הרוק המקומיות, כך למשל יצא שהבירנבאו, כלי הנגינה של הקפוארה מצא את מקומו ליד הבס והתופים של מערכת כלי הרוק. שמחתי מאוד שהמופע הצליח, בכול זאת עלה בידי להקים משהו טוב, לעולם הוכחנו שאנחנו לא רק קבוצה של היפים מסוממים, שבעצם אנחנו קהילה פעילה ובריאה. הערב ההוא היה סוג של הצלחה, אמנם זה לא בדיוק היה מה שחיפשתי אבל זה ממש התקרב... היה כיף, הערב הסתיים ואני חזרתי אל המחנה. במחנה האוכלוסייה כבר גדלה מעבר לכל דמיון, אני המשכתי להדיר את רגליי מהמחנה המרכזי, התחברתי יותר ויותר לחברה הצרפתיים, היו פעמים שנשארתי לישון בטיפי שלהם, הסיבה העיקרית הייתה שאחת מהצרפתיות נדלקה עליי, ייחסתי את האפקט של המופע להידלקות שלה עליי אבל מי יודע? ייתכן שזה היה קורה גם בלי שום קשר.
פתאום מצאתי את עצמי שקוע להנאתי בתוך מערבולת של תשוקה ואהבה, אין צורך לומר שזה שינה את חיי במחנה מקצה לקצה, חוץ מהשיפור בתנאים האישיים, היה נדמה שההופעה המאולתרת שהקמנו פתחה פתח לשער של ברכות, למעשה, מסתבר שקיבלנו הזמנה חגיגית למדי מראש העיר המחוזי, תאריך היעד היה כמה ימים לפני השיא הגדול של מפגש הריינבואו, אותו FULL MOON מפורסם, את הניצוח על התזמורת המורכבת הזו קיבלתי שוב לידיי, הפעם עם מעט יותר אופטימיות, נותרתי עם שבועיים להרים מופע, היה צורך בתכנון ומציאה של פרטנרים לכל העניין הזה. בימים הראשונים עוד הייתה לי תקווה וכמה רעיונות שרצו בראש, חשבתי להקים מופע שבו כולם יהיו לבושים בבגדים שחורים ולבנים ושבעצם כולנו ביחד נעבור מהמצב השחור ללבן וחוזר חלילה... אין מה לומר, הרעיון שחוויתי אמנם בכמה רמות על צורתו האישית חוויתית לא ממש נתפס, מהר מאוד מצאתי את עצמי לבד, נאבק בתחנת הרוח הדמיונית שבניתי לעצמי במו ידיי. הזמם רק המשיך לזלוג בין כפות ידיי, הרבה דברים טובים לא ממש קרו במשך התחלופה של ימי הריינבואו, לפחות לא לי באופן אישי, אני וסילבייה הצרפתייה הסתכסכנו עם החברה מהטיפי כי הגזמנו קצת לטענתם עם ביטויי האהבה שלנו בשטח של הטיפי הציבורי, ניסיתי להקים לנו מחנה פרטי בצד אך הזוגיות בתנאים האלו הסתברה גם היא כמסובכת. נאלצנו להרחיק לכת כל פעם כדי להגיע אל המחנה המרכזי בשביל להשביע את הרעב, רק שעכשיו היה כבר מאוד מאוחר בכל מה שנוגע על פיקוח ושמירה על דרכי ההיגיינה של יושבי המחנה שמנה כאמור כבר רבבות של אנשים. בסוף כבר הייתי קרוב לנקודת שיברון, אני וסילבייה הסתכסכנו, תרשו לי רק לומר שהיא הייתה יצור מורכב, שלדעתי לפחות רוב הבעיות שהיו לנו נבעו מהצד שלה, אם אפשר בכלל להצהיר דבר כזה על מערכת זוגית, בכל זאת היו לה לא מעט תסביכים, אני חושב שלא היו לה חיים קלים. בכל אופן, אני כבר הגעתי קרוב לנקודת משבר, חוץ מהפירוק במערכת היחסים, שאני מדגיש כאן כי בין השאר מצאתי את עצמי באחד השלבים היותר חריפים אורז את האוהל שלי וחוזר למחנה של קבלת הפנים כי הייתי זקוק למידה כלשהי של אוורור, התקרבתי לאפיסת כוחות, המוח שלי קדח מחום וממאמץ מיותר, כבר לא העזתי להעלות את עניין ההופעה שהלך והתקרב לאף אחד, חטפתי כזה קלקול קיבה אימתני שנאלצתי לעבור לדיאטה של אורז לבן ולמנוע מעצמי כל סוג של פרי, הייתי צריך לנדוד רחוק יותר בחיפוש אחר מים נקיים וגם אותם הרתחתי, היה נדמה שהמחנה הראשי הוא מקום שיש להימנע ממנו, פתאום הבנתי בוקר אחד שההופעה הגדולה הזו שאני הייתי אחראי על ההרכבה שלה נועדה לאותו היום, רק שחוץ מבן ששאל אותי כמה פעמים מה אני מתכוון לעשות בנידון, אף אחד לא ממש התעניין. כך שכבתי לי מדוכא באוהל מבודד, מרגיש די אומלל עם עצמי, היה לי שיברון לב קטן וקלקול קיבה גדול.
מה כבר יכולתי לעשות? סבלתי כל כך שעצמתי את עיניי. נתתי לעצמי להירגע, הרפיתי מהמתח הזה שנבנה אצלי, זה הרגיש כאילו שאני נופל, יכול להיות שהתעלפתי, אני לא זוכר... זה היה רגע של שקט מוחלט.
