בדרך לאילת
"די, עזבי אותי," צעקה שרון ורצה במסדרון בית החולים ואחר כך במורד המדרגות. הדמעות שכיסו את עיניה טשטשו את ראייתה והיא כמעט מעדה. ביציאה מבית החולים היא פלסה את דרכה בין ההמון, נתקלת באנשים וממלמלת מילות סליחה. בחוץ נעצרה. השמש הכתה בה בסנוורים ושרון הסתתרה בצילו הדליל של עץ שדוף.
בשום פנים ואופן לא התכוונה לחזור לבית החולים, אל דודתה רחל. בכל אופן לא אחרי שזו שאלה אותה בנימת תוכחה "שוב רבת עם אימא?". שרון תהתה לעצמה: "מדוע כולם תמיד מאשימים אותי ?"
היא פסעה לאורך המדרכה, כעסה פועם בה, עד שמצאה את עצמה בכניסה לתחנת הרכבת.
"אבא!" כנראה שקראה בקול רם, כי אנשים הסבו את ראשם אליה והביטו בה בעניין. שרון חשה הקלה רבה. עתה היה ברור לה מה עליה לעשות. רק אבא מבין אותה! היא תספר לו הכול, הכול, הוא לא יכעס. רק יקשיב, ילטף ברוך את ראשה, ייאנח, כדרכו ואחר כל יימצא פתרון. "לאבא! אני אסע לאבא..."
"לתל אביב, בכיוון אחד," אמרה לקופאית, מפשפשת בכיסי הדגמ"ח ודולה משם שני שטרות מקומטים וחופן מטבעות. הביטה במעות ובקשה, "כרטיס סטודנט, בבקשה."
הקופאית הביטה בה בחשדנות, אך נטלה הכסף ומסרה לה את כרטיס הנסיעה. "הרכבת יוצאת בעוד חמש דקות, רציף..." שרון לא שמעה את מספר הרציף, הרי היא מכירה את הדרך מאז הייתה ילדה קטנה. בהתחלה אבא היה מגיע במיוחד לאסוף אותה ואת זיו אליו. משבגרה מעט, אמא הייתה מושיבה אותה ואת זיו ברכבת ישירה לבאר שבע ואבא היה מחכה להם עם הרכב הגדול והחבוט של החברה להגנת הטבע. בדרך לאילת היה עוצר בכל מיני מקומות מעניינים, מספר סיפורים, בדיחות.
רק פעם אחת, נזכרה, הנסיעה הייתה ממש עצובה. אבא לא דיבר, לא חייך, נדמה היה שלא שם לב אליהם בכלל. רגע! הם לא נסעו לאילת, אלא לסבתא מילה בפרדס חנה. שרון נזכרה כיצד ניסתה, ולא הצליחה להעיר את אימא באותו בוקר. שרון זוכרת את הסירנה, את אימא מובלת, ישנה, על מיטה עם גלגלים. היא זוכרת שהתפלאה מאוד איך היא ממשיכה לישון, עם כל הטלטולים האלה. הזיכרון הבא הוא גלידה ענקית שקיבלה אצל סבתא מילה, גלידת תות בננה עם קצפת. זיו התינוק לקק אף הוא את הכפית וצחק בקול רם.
קרון הרכבת היה מלא עד אפס מקום. חיילים עם קיטבגים, סטודנטים, מעט תיירים, לפי המראה. שרון התערבבה בהמולה מקווה שהכרטיסן לא ישים לב שהיא לא סטודנטית ונוסעת לבאר שבע ולא לתל אביב. מעולם הדרך לבאר שבע לא הייתה ארוכה כל כך! בתחנות הרכבת בתל אביב ירדו הסטודנטים והתיירים ושרון נלחצה. אלא שבמקומם עלו המוני חיילים והדוחק גבר. אחד החיילים חייך במבוכה לשרון. אחר כך פתח עמה בשיחה אליה הצטרפו כמה מחבריו. כך שאת המשך הדרך בילתה שרון בנעימים, שוכחת את אירועי הבוקר.
בהתקרבם לכל תחנה היה הכרוז מודיע ש"יציאה מהתחנה באמצעות כרטיס מגנטי בלבד." מה תעשה? "אני אגיד שהכרטיס אבד לי!" עלה במוחה רעיון. ביציאה גייסה את כל כשרון המשחק שלה, ניגשה לעמדת המעבר, נעצרה והחלה לחפש בכיסי הרבים של מכנסיה. אנשים מאחוריה התחילו לרטון והיא זזה הצידה במבוכה ניכרת. כאשר הצליחה לצוד את מבטו של הסדרן חייכה אליו ואמרה: "עוד רגע! אני כבר מוצאת..."
היא שמה לב שהוא ממשיך להביט בה ועשתה מספר צעדים לעברו. היא יישרה את גבה, הרימה מעט את כתפיה, מבליטה את שדיה. חולצת הבטן זחלה מעלה חושפת בטן שטוחה ושזופה, מותניים צרים ועגיל בטבור ענוג. "מה אני אעשה?" מלמלה לעצמה, "אני אאחר לאוטובוס!". "לאן את נוסעת?" שמעה את קולו של הסדרן ממש מעל לאוזנה.
"לאילת!" אמרה לו, ונזכרה שאין בידיה אף תיק, " החבר שלי כבר יצא עם כל התיקים, אני התעכבתי טיפה: תראה, כל כך הרבה אנשים..." הניפה ידיה בייאוש, "ואני לא מוצאת את הכרטיס! מה יהיה?" עשתה את עצמה בוכה. הסדרן חייך אליה בהבנה: " יהיה טוב! בואי , תעברי מכאן! ובפעם הבאה תשמרי על הכרטיס כמו שצריך!" ופתח את המעבר עבורה. שרון רצה החוצה מפריחה אליו נשיקה וחיוך.
בחוץ נעצרה. עכשיו היה עליה לתפוס טרמפ. בתחנת הרענון שרון איתרה מספר משפחות עם ילדים ובקשה את עזרתן. בפעם השלישית הצליחה. בזמן הנסיעה העבירה אם המשפחה חטיפים לילדיה ושאלה את שרון אם היא רוצה "פסק זמן" או "אנרג'י". שרון נטלה "אנרג'י", הודתה לה וקפאה במקומה. אימא!
דמעות מילאו את עיניה של שרון. למה הייתה כל כך גועלית לאימה? למה צרחה עליה? למה אמרה לה שהיא שונאת אותה, שתעזוב אותה ותלך לגור עם אבא? ואמא לא אמרה דבר, רק בכתה!
לשרון היה מאוד ברור מה קרה: אחרי שהייתה כל כך גועלית אליה גם בבוקר, אימא טיפסה על המעקה, פרשה את ידיה ונפלה אל מותה. אימא הולכת למות והיא, שרון, אשמה בכך!
כל הזכויות שמורות לגיטה
