המעלית עצרה בין הקומה ה-22 לקומה 23, אי שם בדרך לקומה 30. האורות כבו מייד, שתי שניות אחר כך נדלקה תאורת החירום, פרק זמן שבאופן מוזר נראה ארוך במיוחד. האפלולית שבאופן אירוני נראתה רכה ומלטפת – כמעט רומנטית – הצליחה להחסיר מליבה פעימה, מכניסה במקומה פעימה של בהלה סוחטת. עדי ירתה מבט אל הצג שעד לפני שנייה בלבד הבהב בירוק, וכעת כבה.
האישה שעד לפני חמש דקות היתה זרה לחלוטין, כמעט בלתי נראית, הפכה בבת אחת להיות הכי פוטנציאלית למעין גלגל הצלה, ונוכחותה היתה פתאום מוחשית מאין כמוה. מכלול המילים שהתרוצצו במוחה התנקזו לכדי שתי מילים, "מה קרה?!"
"נתקענו!" ענתה האישה.
פתאום היתה מודעת לשמלה הקיצית שהאישה לבשה, שבלי לרצות או להתכוון גרמה לה להוריד מבט לכיוון מכנסי הג'ינס הקרועים שלבשה. למרות שהם היו אופנתיים מאוד, 300 שקל ב"איזידורה" רמת אביב, חשה כמו איסופית מהרחוב, לא פחות. התבוננה בזוויות פיה ולא כל כך הצליחה להחליט אם היא מחייכת או מבוהלת. עיניה הירוקות, גדולות ומלאות מחשבה, לא בהכרח על העובדה שהן תקועות בין הקומה 22 לקומה 23.
עדי צרחה. "ה צ י ל ו !!"
עיניה הירוקות של האישה התכווצו. "מה את צועקת ילדה, מי ישמע אותך באמצע השמיים?"
ולא היתה לה הזדמנות להרגיש נעלבת לגבי הערתה, כי הרגישה קצת מגוכחת מול השליטה הראוייה לציון של האישה המטופחת. מטופחת מידיי. אז היא שלחה אצבע ללחצן האזעקה "צריך לקרוא למישהו.." אמרה בקול רם, מרסנת קול בהלה נוסף שעמד על קצה לשונה.
האישה משכה בכתפיה בתנועה שהראתה אדישות והסכמה ביחד, ובלי נימוסים או גינונים מיותרים גלשה לריצפת המעלית שלא היתה כל כך נקייה. "מה את עושה?" לא התאפקה מלשאול אותה. האישה שלחה לה חיוך נעים גובל בצחוק כמעט, ועדי לא יכלה שלא להסכים שהיא בהחלט אישה יפה ומושכת. "מחכה." ענתה לה בפשטות.
כן, כמה פשוט, חשבה עדי. מחכה. זה היה הדבר הכי חשוב והגיוני שהן יכלו לעשות כרגע. ואם היססה קודם להתיישב על הריצפה המלוכלכת, הרי שעכשיו אחרי שראתה אותה יושבת עם השמלה הפרחונית שלה, זה נראה לה בסדר גמור להתיישב עם הג'ינס שלה. לאט גלשה והתיישבה מולה. מעלית קטנה, חשבה לפתע בלי שום קשר לשום דבר, גם פעימות ליבה החלו לחזור לאיטם לקצב הרגיל. השלווה שהאישה הקרינה מצידה משום מה הרגיעה אותה. דממה קצרה השתררה בינהן, עדי בחנה את הפרחים הסגולים וורודים שעל שמלתה, וניסתה לדמיין איך היא היתה נראית אילו לבשה את השמלה הזו, למרות שהיא לא היתה טיפוס של 'שמלות', היתה יותר כמו 'טום בוי' פראית, לובשת מכנסי ג'ינס נצחית. אמא שלה תמיד לעגה לה שאפילו ביום חתונתה תתעקש ללבוש ג'ינס, אבל, מה פתאום החלה לחשוב על זה עכשיו?
האישה חייכה אליה, שורה מושלמת של שיניים לבנות, "יש לך ג'ינס יפים מאוד." העירה.
נבוכה גמגמה, "כן," הסכימה עדי וחייכה. "תודה."
האישה חייכה, השעינה ראש לאחור ועצמה את עיניה.
"את מרגישה טוב?" שאלה עדי.
והאישה פקחה את עיניה הירוקות, מלאות מחשבות כמו קודם. "קצת מסוחררת." ענתה בשקט. "אני בהריון..."
עדי חייכה. "וואוו..."
האישה חייכה אליה. "את עובדת כאן?"
עדי הנידה את ראשה לשלילה. "אני עולה להפתיע את החבר שלי..."
האישה המהמה, עצמה את עיניה ונאבקה בגל הבחילה שעלה בגרונה. "איזה כייף לו..." העירה בחיוך. "גם אני עולה להפתיע..." השתתקה, פקחה את עיניה ונעצה בה מבט ירוק.
עדי כיווצה את עיניה בדריכות והמתינה.
"את בעלי..." השיבה לבסוף, ונראה כי חוץ מהבחילה שבלעה מגרונה בלעה גם את הדמעות שאיימו לרדת.
החיוך של עדי היה מאולץ ונבוב.
"חתיכת הפתעה!" המשיכה במרירות. "הוא לא יודע שאני בהריון."
עדי התרכזה ביד העדינה שליטפה את בטנה ברוך. "אם כך," אמרה. "הוא בטח ישמח נורא.... לא?" היססה.
האישה משכה בכתפיה. "מי יודע?"
כלומר, חשבה עדי בהתקוממות מה, למה שלא ישמח בהפתעה הזו? "לא...?" גמגמה בהיסוס.
"לא יודעת. אנחנו נפרדים." אמרה ושינתה תנוחה על הריצפה. למרות שלא ציפתה לכך, חשה דקירה במרכז החזה, וקריאה של צער עמוס חמלה נפלטה מפיה מבלי שהתכוונה לכך.
"אוי.."
"זה בסדר," הרגיעה אותה האישה. "עברנו כבר את שלב הכעס והכאב, אולי זה מה שצריך היה לקרות..." היתה במילותיה מן השלמה. "כבר הרבה זמן שאנחנו לא בדיוק מסתדרים... "
"אבל את... " עדי היססה. "את בהריון."
"כן." והיא צחקה כאילו שמעה בדיחה מוצלחת. "את לא תאמיני... כל כך רצינו ילד, אבל לא הלך. ארבע שנים ניסינו עד שהחלטנו שדי.." קולה גווע, אבל היא המשיכה לחייך. חיוך יפייפה.
"ועכשיו?" לחשה עדי בחשש מה.
"עכשיו...?" משכה בכתפיה. אולי גם היא לא ידעה את התשובה, אבל היתה בה נחישות שעדי לא יכלה לנחש. "עכשיו אני בדרך אליו, הוא צריך לחתום על מסמכי הגירושין." בלעה את רוקה. "עכשיו זה סופי!" ועצמה את עיניה כאילו בכך סיכמה נושא כאוב במיוחד.
"ומה... מה עם ה...?" לא יכלה להמשיך את השאלה.
"עם העובר...?"
עדי הנהנה.
אבל היא לא ענתה. לא מייד בכל אופן. "אני מניחה שאלד אותו..."
איזו תשובה מוזרה חשבה עדי, אחרי שניסו ארבע שנים להיכנס להיריון היא מוותרת על הזוגיות שלהם? "אז למה אתם מתגרשים?" לא התאפקה לשאול.
המבט שלה היה קר בצורה משונה, אטום לכאב. "אמממ... אולי כי הנאמנות שלו היא לא הצד החזק שלו." גיחכה ומשכה בכתפיה.
דמותו של תמיר עלתה מייד בתודעתה, איזה מזל שיש לה אותו, חשבה עדי, 'לא יכול בלעדייך...' אמר לה אתמול בטלפון, ואהבה גאתה בה עד שלא התאפקה והיתה חייבת לראות אותו, הוא לא אהב שהפתיעה אותו במשרד, אבל היום היתה לזה סיבה מיוחדת, היום הם שנה ביחד, והיא התכוונה למשוך אותו לאכול בחוץ.
המעלית היטלטלה לפתע, האור הציף את האפלולית הרכה, וזרם החשמל חודש. המעלית החלה מטפסת מעלה. באנחת רווחה התרוממה האישה וחייכה אל עדי שקמה אחריה. "הנה אנחנו שוב עולות..." העירה. "להפתיע..."
כל אחת וההפתעה שלה, הירהרה עדי בגיחוך.
המעלית הגיעה לקומה 30 במהירות. דלתות המתכת נפתחו באיוושה, ושתיהן יצאו. עד לרגע זה לא חשבה על האפשרות שאותה אישה תצא איתה בקומה 30, אך להבדיל ממנה, היא ידעה לאן מועדות פניה, בעוד שהיא עצמה לא ידעה היכן יושב תמיר. דלתות המשרדים נראו לה אותו דבר, והדבר היחיד שרצתה עכשיו כל כך היה לחבק את תמיר בכל הכוח, ולהודות לאל שהוא שלה,מסלקת כל מחשבה על חוסר נאמנות ובגידות.
היא שאלה מזכירה שעברה עם תיקים משרדיים, איפה יושב תמיר אבני, וזו הצביעה לה אל הדלת הכי רחוקה בקומה. עדי מיהרה אליו, עטופת אהבה.
קרוב אל הדלת הפתוחה האטה את צעדיה, קטעי שיחה מרירים נכנסו לתודעתה, הם דיברו בקול רם כמעט צועקים, "אבל אתה לא מבין, תמיר!! אתה תהיה חייב לחתום לי על הסכם הגירושין... אני בהריון, והילד לא שלך!!!"
