בדרך מאילת 12
מה קרה שם אצלם בחיפה, תהה ד"ר מרום. שרון נרדמה סוף סוף על המושב האחורי, ורק רחש הצמיגים הפר את דממת המדבר. הכביש היה שומם. לפני כשלוש שעות הוא חזר הביתה מההפלגה והנה שרון יושבת על מחצלת בראש מורכן, גבה שעון על דלת הכניסה. לשמע צעדיו הרימה ראשה ונפלה, בוכייה, לתוך זרועותיו.
"רבתי עם אימא והיא ... היא הולכת למו... " נחנקה מדמעות, "בגללי!" שמוליק הרגיש איך בוגדות בו הרגליים. ביד רועדת אחת נאבק לפתוח את דלת הכניסה, בשנייה תמך בשרון .
"איך הגעת? מה קרה?" הושיב את הנערה על הכסא ובקר בדאגה את דמותה. נראתה אבודה ומותשת, שיער סתור, על לחייה האבק התערבב עם הדמעות. נראתה לו קטנה וצנומה, מורעבת, כמו תינוקת.
מדבריה המבולבלים של שרון הצליח להבין רק שרות נפגעה ושהיא מאושפזת ברמב"ם. באיזה מצב, ממה נפגעה? למה שרון מאשימה את עצמה? כל השאלות הללו נשארו תלויות באוויר.
"את יודעת," אמר בקול רך," תתקלחי, תאכלי ואז נדבר, בסדר?" שרון לא זזה ממקומה, רק תלתה בו עיניים גדולות ומבוהלות. " לכי להתקלח!" פקד עליה ופנה להביא מגבת נקייה ואת התיק, "שרוני, איפה התיק שלך?" נדהם. שרון לא ענתה, נבלעה בחדר האמבטיה ופתחה את הברז מלוא העוצמה. "שרוני..המים.." התחיל את המשפט המוכר ועצר את עצמו, נמנע מלהעיר לה על בזבוז המים.
ככל שההבנה ששרון הגיעה ללא תיק חלחלה לתודעתו כך גדלה בו ההבנה שמשהו נורא התרחש.
התקשר לזיו, ולא נענה. חייג לרחל. רווח לו כששמע שזיו אצלה, סיכם שיגיע לקראת הבוקר. הקשיב למים הזורמים במקלחת וחשב: מדוע שרון ברחה מהבית? שי? אם הוא פגע בבנות שלי, החלאה הזה... הטיפוס הזה," רתח מזעם", החלקלק הזה..תחמן. אמרתי לה לא להסתבך איתו!" את המשפט האחרון אמר ,כנראה, בקול רם.
"מה אמרת, אבא?" שמע את שרון, "המגבת! מביא לי מגבת," צעקה לו, סוגרת ,סוף סוף, את הברז.
שמוליק התעשת והשחיל בחריץ שפתחה את המגבת, את בגד הים שנשכח בחופשת הקיץ וחולצת טי לבנה מארון הבגדים שלו.
"אבא, היא ענקית!" התרעמה שרון.
"זה מה יש!" ענה לה, "כבסי את שלך, היא תתייבש פה צ'יק-צ'אק!"
שמוליק פנה למטבח, טיגן חביטה משלוש ביצים. פרס ירקות. חיפש במקפיא ומצא שני בורקסים. הפעיל טוסטר אובן ודחף אותם פנימה, ערך את השולחן. מאחורי קופסאות השימורים בצבץ קרטון עם מיץ תפוזים. שלף אותו בזהירות, בדק, שתאריך התפוגה לא עבר, פתח המיכל ומזג המיץ לכוסות. השחיל לכל כוס כמה קוביות קרח,
"בואי לאכול," חייך לשרון שעמדה יחפה והביטה בו בעצב. מהשיער הרטוב עדיין טפטפו המים,כל החולצה נרטבה מהם.
"שבי," עודד אותה לאכול.
שרון נטלה מזלג ותקעה אותו בחביתה. נטלה ממנה חתיכה קטנה, הכניסה לפה, ופתאום הדמעות החלו לטפטף לתוך הצלחת.
שמוליק קרב אליה מניח את כף ידו הגדולה והמיובלת על עורפה. "אל תדאגי, מתוקה, אימא תהיה בסדר. יש לה כמה שברים אבל העיקר שסי. טי. תקין. תאכלי וניסע לחיפה, בסדר?"
שרון נאנחה, בחנה את שמוליק, שעטה על פניו ארשת פנים רגועה, הנהנה בהקלה והתנפלה על האוכל.
ליבו נחמץ בקרבו, כאב: " מסכנה! מה עובר עליה?"
עכשיו נרדמה, כיוון את המראה וראה אותה מכורבלת, ראשה על הסוודר הישן שלו שמצאה זרוק על הרצפה. שמוליק התנער ממחשבותיו והתמקד בנהיגה.
המדבר מוצף אור ירח מלא ליווה אותו במלוא הדרו. הגיע לקטע הדרך שרות קראה לו "שביל הירח" וחייך. הוא הכיר אותה כששרון הייתה בת חצי שנה. אישה עצמאית, חשדנית, פגועה.
היא התחממה בחום אהבתו אבל אחרי שזיו נולד נפרדו דרכיהם. היא לא הלכה אחריו במדבר, הוא שמר לה את חסד נעוריה. את מנת האהבה שיכלה להעניק לו. את כל האהבה שהייתה בו אליה העביר לילדים. " אם שי הניח אצבע, אפילו מבט רע על רות או...שרון!" חזר אליו זעמו, "אני פשוט אהרוג אותו!!!" כפות ידיו החלו להזיע. הוא עצר בצד ולגם בשקיקה מהמים הקרים. מילא מים בכף והעביר אותה על פניו. נרגע מעט והמשיך בנסיעה.
כשהתקרב לחיפה כמעט ופנה לכיוון הכרמל. הטכניון כמו משך אותו אליו בזיכרונות הטובים שהשאיר שם.
"מעניין איך רות התקדמה במחקר?" תהה. הם התחילו אותו יחד ואז נפרדו בחיפוש פתרונות לבעיה. היא נשארה בחיפה והוא ירד לאילת,"אני איש שטח," אמר לה, כשחש שהקירות חונקים אותו יותר ויותר. שרון התלוננה שאימא כל הזמן עסוקה, לא מקשיבה לה בכלל. גם זיו סיפר:"אימא עסוקה נורא, אסור להפריע לאימא!". שמוליק ניסה להיזכר מתי דיבר עם רות לאחרונה:"לפני שבועיים? אולי חודש? היא דווקא נשמעה בסדר, שמחה, מסתורית. אמרה שיש לה הפתעה, אבל היא לא יכולה עדיין לספר לי."
כל הזכויות שמורות לגיטה
