טוב, מספיק עם ההכנות, זמן ההופעה הלך והתקרב... ניגשתי אל כיכר האבן המרכזית שבה החלו להצטופף הרבה אנשים, רובם ילידי הריינבואו, כבר בשלב ההוא יכולתי לסמן לעצמי וי גדול ואדום על ההצלחה המסחררת אך עדיין שמרתי לעצמי את הזכות הזו עד לרגע האמת. בינתיים האוטופיה פרצה מעבר לגבולות ההיגיון האנושי המצומצם והמקומיים פתחו מיוזמתם את אחת המאפיות שבה הם לא הפסיקו לאפות ולהאכיל אותנו בלחמניות מתוקות וביין ובגבינה מקומית. הפתעה בהחלט מבורכת. הייתה תחושה שהעניינים יתחילו בקרוב, כל כך הרבה נשמות טובות התאספו לרגל האירוע, הרבה אנשים מוכשרים שבאו לתת ולחלוק את האור שלהם ללא כל תמורה. בינתיים גם לא מעט מתושבי העיירה המקומית ומהאזור התחילו להתקהל.
החלטתי שאין טעם לחכות יותר ולקחתי את הפיקוד על העניינים, אחרי הכול אני הייתי האחראי, הפוקולייזר. הדרכתי את הקבוצה, אספתי את האנרגיות המפוזרות והנחתי חימום פשוט, היה ממש סנכרון מושלם ומדויק, תוך כדי החימום הקצר התאספו לבמה יותר ויותר מחברי השבט וכך קרה שבספונטאניות מוחלטת ההופעה הזו פרצה לה לבמה, הפעם למקום הראוי לה, במרכז העניינים. אני מניח שרוב מי שהגיע הבין את הרעיון הפשוט שלי למופע אבל הסברתי אותו בקצרה פעם נוספת כדי למנוע מבוכה בקרב המשתתפים, ההסבר הקצר סבב סביב הנושא שאנו מציגים את הצ'קרות, מביעים רעיונות שקשורים בצבע דרך תנועה משחק ומה שבא ליד... כאמור זנחתי את הרעיון שקשור במעבר מרע לטוב ופשוט הסתפקתי במעברים בין תחנות הצבע השונות. נראה לי שכולם קלטו את הרעיון צ'יק צ'אק. כל מה שקרה במשך המופע שפרץ זכור לי בצורה כמעט מוחשית ועם זאת במבט לאחור הכול נראה כמו חלום מטושטש, זו הייתה אימפרוביזציה המונית, תרגיל מאוד מתקדם בקרקס חי ואני הייתי המנצח, הבמאי שמוביל את ההופעה שלב אחר שלב, כך יצא שבניתי את המופע תוך כדי הצגתו, אם רציתי יכולתי להשתתף, או סתם לחכות ברקע, כשקראתי בקול בשמה של תחנת צבע מיד כל הקבוצה הגדולה שינתה את סגנון המופע. זה התחיל בזה שאחרי החימום עמדנו כולנו במעגל כשאנו פונים באופן טבעי כלפי פנים המעגל, החזקנו ידיים ביחד ובאופן הכי שגרתי שרנו ביחד שירי ריינבואו, במבט לאחור זה בכול זאת משהו מיוחד שקבוצה כה גדולה של אנשים יכולים לשיר ביחד שירים שמוכרים להם אך עם זאת לצופה מהצד אלו שירים חדשים לחלוטין, חוץ מהלהיטים של we are a circle, with never ending and no begunning היו גם כמובן גם כמה שירים בהחלט יוצאי דופן כגון: pacha mamma, I'm coming home, to the place where I belong... ואחד השירים שכבשו והקסימו אותי הכי הרבה היה: through your eyes shines a light, Mashaalla, Mashaala, wonder of god in you, במשך המופע הרגשתי כמו דגיג קטן ששוחה בתוך הלהקה הגדולה אך ברגע נתון הוא משנה את כיוונו וסוחף גורף אחריו את כל הדגים כולם. התיאום בין כולם היה מהמם, שלבי הצ'קרות עברו בתורה מאוד משכנעת ומעל הכול עוצמתית. אנחנו בשלב האדום ואני צועק אדום : כולם מתפזרים והמתופפים לוקחים את מרכז הבמה, ריקודי בטן והרבה עבודת רגליים, אני צועק כתום והקפוארה משתלטת, קפיצות ואקרובאטיקה, בצהוב עולים להטוטני האש ובשלב הירוק כולנו עומדים שוב במעגל גדול,מלווים בגיטרות ובחלילים, מחזיקים ידיים אך הפעם פונים אנו אל מחוץ למעגל, אל עבר הקהל העצום שבא לצפות בנו מכל כיוון ואנו שרים ביחד: let the way of the heart, let the way of the heart shine through, love upon love upon love, two hearts are beating as one, light upon light upon light, and disapear into one. בשלב ההוא הספונטאניות כבר ניפצה וביקעה כל מחסום בינינו לבין הקהל ומהנקודה ההיא המופע המשיך כמופע רחוב פתוח, היה פחות דגש עלינו כעל קבוצה סגורה של אמנים שבחרו להופיע בפני קהל גדול יותר... פתאום כל החומות התפוררו ושם כולם היו ביחד לרגע ארוך,בשלב הסגול עשינו מופעים של קסם ואשליה... ההופעות הפכו לפרטניות יותר, הסדר כלל לא היה חשוב, אמנים נבחרים מושכים אחריהם את הקהל ואמנים אחרים הופכים גם לצופים... הקהל כולו נשאב אל תוך הבמה והיה מאוד שמח, זו הייתה חגיגה שרק התחילה עם סיום המופע. הופענו בכיכר המרכזית של מחוז הבירה של פייד פלאגו, היין זרם כמו מים והשמחה הייתה מדבקת. במהלך המופע גם אני הופעתי מדי פעם, לפעמים עם כדור הקונטקט שלי או בשלב של הופעות האש. הצרפתייה שלי, סילבייה גם הגיעה למופע ונרה שהיא מאוד נהנתה, העובדה שאני הרמתי את כול העסק גם לא חמקה מעיניה ומהר מאוד מצאתי את עצמי שוב בין זרועותיה. הרגשתי טוב מאוד עם עצמי, הרגשתי שהצלחתי להגשים דבק מה אדיר, שהשלמתי את הצעד האחרון במסע מתמשך ושסוף סוף, אולי רק לרגע קצר, מצאתי את עצמי ואת ייעודי בחיים, כמובן שנזקקתי לעוד זמן ביני לבין עצמי כדי לעכל את כול מה שהתרחש, מעל הכול הייתי מאוד עייף, כאילו שאותו מטען אנרגיה אדיר שמילא אותי התנדף עם סיום ההופעה. הבטרייה שלי התחילה להבהב, התעייפתי. אני וסילבייה התיישבנו על המדרגות שמוליכות אל הכיכר ולבסוף מישהו חזר אל המחנה ותפסנו איתו טרמפ, אמנם החגיגה רק החלה בעיר אך לי כבר ממש לא היה כוח להמשיך. אז סגרתי מעגל מאוד גדול, החזרתי את האיזון על כנו בתוספת ריבית. עלה בידיי להפיק אירוע גדול ומרשים. נראה גם שהוצאתי את השבט מהאדישות שלו, מעל הכול ניצלתי את משאב האנוש העיקרי של מחנה הריינבואו- אותם אנשים צבעוניים שצבעיהם נעים בצבעי הקשת, שיחקתי עם הצבע, עם החיים.
