"לפעמים שאני מביט בעצמי כ"כ קרוב ממש כמו עכשיו שאני עירום למחצה ודוחף את פרצופי לתוך מראת האמבטיה, אני מתחיל לראות את סימני הזקנה תופסים מקום בקלאסיות.
קודם מתחת לעיניים ובצדודיותיהם.
חתכים קטנים לרוחב, הכתמים שחורים בתוך העיניים הירוקות שלי השתנו , הם נהיו יותר גדולים, כאילו מתפתח לי משהו הישר בתוך אישוניי וזה נשמע משעשע שאני חושב על זה לעומק או שאני חותר לצבע עיניי הלא מובן במיוחד באופן כפייתי.
את צבע עיניי ירשתי מסבתא שלי, עיניים רעות עם צבע מרהיב, בחורה ולו אחת לא יכולה הייתה לסרב לעיניי, אבל שוב זה בעזרת סבתא שלי וה-ד.נ.א. הדפוק שלה.
ואז אנחנו מגיעים לאף.
הוא היחיד שלא מראה את זקנתי מתקרבת טרם עת, הוא נשאר חדגוני ומוכר.
החיוך, בו יש את כל העובדות שיש בעולם שאכן קיימת הזקנה.
אני מחייך ואז כל הקמטים שלא חשבתי שקיימים עולים, יש רגעים שאני מעדיף לא לחייך בכלל בכדיי שלא יראו וינוסו על נפשם, גברים ונשים כאחד (למרות שהעניין בנשים יותר אקוטי ) אבל אז אני חושב על הבריאות שיש בחיוך ומקווה שאולי יגיע יום והם ייעלמו בגלל שאני מחייך כ"כ הרבה.
אבל הם לא נעלמים.
שיפולי הבטן, הכרס מבצבצת ואני מבין , הגיל עושה את שלו, אצל גברים הכרס גודלת אצל נשים הכול גודל החל מהתחת ועד למודעות הפמיניסטית המבריקה שלהם.
הם נשארים כמו כתובת מחורבנת על הקיר.
לא מתאדים, משתנים או חוששים ממשהו.
עיקשים כמו פרד, ובעזרתם אני מתחיל להבין שאני מנוצח ולא נצחי כמו שרציתי להאמין.
היא שוכבת שם.
רואה את השקפתה מהמראה , צעירה ממני ב-11 שנה, לא זוהרת מדיי ביופייה אך לא מסוג הבחורות שאתה יכול להתעלם מהם שהן חולפות לידך .
יש לה זוהר משלה כמו שלקמטים שלי יש את הצורה המיוחדת שלהם שאין לאף אחד.
היא שוכבת על הצד וסדין שחור סטן עם ציציות מוכספות גורמות לו להיראות כמו שטיחו של אלאדין ובי יש את הרצון שהיא תתעופף מהמיטה.
היא והשטיח עם הציציות המוכספות.
לא בגלל משהו מיוחד, בגלל שפשוט אני רגיל שאני זה שנשאר שוכב במיטה ומבלה בחברת הסדינים את שארית הלילה ואת יקיצת הבוקר.
לא מישהי שנהנית מאורגזמה מתמשכת בחלום ילדותי שצבוע בורוד.
אבל עיניי לא משו מגזרתה שהשתקפה לה הישר לתוכי.
רגל ימין כפופה לחזה ורגל שמאל נמשכת אחורה כאילו היא מתעמלת מתוך שינה, זרוע ימין מכווצת אל לחייה וזרוע שמאל עוטפת את היקף צלעותיה .
התנוחה שבא היא נמצאת רק מוכיחה עד כמה גופה נולד להיות מעוצב כרקדנית מחול, אפילו שנשמתה הייתה רחוקה ממנה הגוף שלה רקד, עיצב את עצמו לפי קוד האתיקה , לפי שפת הריקוד.
התנועות שלה היו מושלמות, כמו כן שפת גופה , הטליה החדה שלה היא זו שגרמה לי לא להסיר את מבטי ממנה ולשרוף כמה קלוריות בכדיי להשיג אותה. והנה היא שוכבת שם, גורמת לי לרצות אותה שוכבת שם לנצח, לא ברור אם בערנות חייתית או סתם לראות את דמותה ללא רוח חיים, אבל מה שאני יודע בהחלט זה שהיא גורמת לבטן שלי להתהפך, גורמת לי לא להאמין שלפני רגע או שניים היינו גוף אחד , אין לי שובע ממנה ועוד לא ידעתי בכלל לאיית את שמה כראוי וזה מה שחלחל בי בפחד בלתי נלאה .
אבל לא יכולתי שלא להתעלם ממרחק הגיל.
שכבתי לידה עכשיו והבטתי הכי קרוב לפניה , חיפשתי קמטים , חיפשתי שתזדקן כמוני שאוכל לראות אותה באיזה שהוא חלל חווה את מה שאני חווה אבל אני "חושב מדיי" כמו שהיא אמרה והיא "חולמנית מדיי".
היא קראה לקמטים שלי "קמטיי חן" , היא נתנה להם ממש שם, כמו שמישהו נותן לחיית מחמד שלו שם שילווה אותו עד מותו.
לקמטים שלי היה שם.
שם שהיא נתנה להם ולפעמים זה מרגיש יותר אינטימי מכל דבר.
נתתי לערב אחד של איחוד גופות לתעתע בי לגמרי.
אבל משהו בי הציק לי יותר שהבטתי בה.
זה לא היה ה-11 שנה שיש בנינו , בטח שלא הטליה המושלמת שלה, זה התחיל בעובדה שהיא נראתה כמו אחת שיודעת שהיא תתעורר איתי בבוקר, כמו אחת שיודעת שאת הבל פי היא תחוש ותאהב בכל יום בחיינו וזה הבעית אותי לגמרי.
הביטחון הזה שלה מלילה אחד בלבד.
אני לא מעוניין לחלוק חיים עם מישהו.
לא עכשיו ולא לעולם.
ולהביט בה בחזיוני הולכת ממני זה היה כ"כ טריוויאלי עם זאת היה משהו שרציתי לשמר בה.
כמו רוצח סדרתי שמשמר את חפציי הקורבן שלו .
היא הייתה הקורבן שלי הפעם יותר מתמיד.
וכל זה התרחש במוחי, ובדירת ה-2 חדרים שלי בצפון ת"א.
כל המחשבות האלה , כל המראות האלה, הקמטים שנוצרו או שתמיד היו שם ולא הבחנתי בהם עד שראיתי אותה, צעירה יפה ונקייה מהם , כמו עורו של תינוק, ואז הגיע השלב שרציתי שהיא תלך וזה לחץ כמו אבנים בכליות.
ואני מתחיל לרעוד מבפנים.
איזה הוא האדם שרוצה להזדקן לבד? ללא נפש חיה ?
האם נרקיסיסט , סוציופת , חסר צלם אנוש אותו אדם שמעוניין בזאת ?
למה זה נשמע כ"כ גרוע שאתה אומר את המילה הזו בקול?
ומי חשב שאי פעם אחשוב על זה?
במיוחד לאור העובדה שאת אותו בחורה אספתי באיזה בר זול ושכוח אל ביפו הרחוקה .
אבל אותה בחורה שלהפתעתי התעוררה אל מול עיניי שמביטות בה וחושבות אין ספור מחשבות , היו את אותן עיניים משלי, לרגע יכולתי לחשוב שגם היא ירשה את ה- ד.נ.א הדפוק של סבתא שלי עד שהתעשתי על עצמי.
עיניים ירוקות ענקיות שהיו רגעים שנראו לי חייזריות מדיי לפרצופה הקטן וכתמים שחורים באישון העין ממש כמו שלי, רק שהכתמים עדיין היו קטנים , לא הייתה לה סיבה לחקור אודות זה כי הריי שהיא הייתה החולמנית מבין שנינו , גם לא שתגיע לגילי המופלג.
היא חייכה שהביטה בי למרגלות המיטה נועץ מבטים ריקים לכיוונה.
לא שאלה אותי "על מה אתה חושב?" כמו כל בחורה אופיינית , היא פשוט חייכה, לפעמים חיוך או מבט אומר יותר ממילה אחת או שתיים חשבתי לעצמי שהבטתי בה .
"ממה אתה מפחד?"
"מלהיות כבול לאופי אחר"
"למה אתה רואה את הדברים כך?"
"כי אני רואה אותם כך כבר 33 שנה זה משהו שטמון בי , כמו איבר. "
היא חייכה. שוב.
אני הבטתי בה, מעתיק את מבטה אליי , מבטה רגוע ויציב שלא ראיתי מעולם.
היה בה משהו בלתי מוסבר, כמו הרגשה של משהו חדש וטהור, כמו התרגשות של התאהבות שאתה יודע שהולכת וקרבה , שיהיה לך קל להתרגל לאותו אדם ואתה מעדיף שלא יהיו כך הדברים, אתה מעדיף להתרחק. לקחת כמה צעדים אחורה ולחזור למה שמוכר, למה שנוח. ואז החלטתי שכך יהיו הדברים ועשיתי שוב את אותו הליך שאני עושה בכל פעם מחדש.
"אני רוצה שתלכי.בבקשה"
היא חייכה. שוב. כאילו חיוכה קפא.
כאילו ראתה משהו שאני לא ראיתי. שהכתמים השחורים באישון עיניי הסתירו לי מלראות את מה שהיא רואה, כי הריי שעדיין אצלה הם לא גדלו וניזונו מאותם קמטיי חן מסתבר.
אני מניח שיגיעו זמנם בעוד מועד.
"אני לא הולכת לשום מקום. אני נשארת לנצח. אני אתה וקמטיי החן שלך." היא אמרה בהחלטיות ואני הבטתי בה עדיין שרוע למרגלות מיטתי מנסה להבין אייך אני עושה את זה.
אייך אני גורם לה ללכת מפאת הפחד שלי או אייך אני משאיר ומכתיר אותה כראשונה שהעזה והצליחה לנצח אחד שלם נגד כל המוסכמות."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
