לדינו האמת העצובה

כמו כל אחד המביט ממרומי גיל החמישים פלוס,
מביט בעצב אחורה,לשם לו יכולתי לטוס,
המראות,האוכל, הפשטות שבחיים,
חמימות האנשים,הכל שמח ונעים,
עטוף בהרבה חום ואהבה,
ומוגש בשפת הלדינו החביבה,
שפה בת מאות שנים,מכובדת,עתיקה,
בספרד של ימינו,מבינים אותה,בתחושת מועקה,
אז,כשלקחו אותה היהודים עם הגירוש,
חיבקוה,כמיטב המסורת,וללא יאוש,
דורות רבים,אם זה בטורקיה,או בבלקן,
וכשקמה הגאולה,עלו איתה עד כאן,
שנות החמישים,בליל שפות, ים תרבויות,
חדוות יצירה,בניה,וקיבוץ גלויות,
דודים דודות,ללא הודעה שפתאום נכנסים,
עם סופריטוס,חמינדוס והרבה בורקסים,
ובתוך כל הבלגן ,מתנגנת לה בחן,
שפת הלדינו , שאותה אפילו דובר השכן,
חולפות השנים,הצברים לדבר בה לא טורחים,
ומי שנשאר איתה זה רק הזקנים תרחים,
וגם אלה אוזלים והולכים לעולמם,
לוקחים הם לקבר את הלדינו עימם
וכך נעלמת לאיטה עצובה ובוכיה
ושוקעת לה בתהום הנשייה.

ladino kerida 'komo e ande kaites

(לדינו היקרה, איך ואיפה נפלת)

חג שמח

מוטי אשכנזי