זה סיפור שכתבתי לפני כשנה וחצי.. רוב הפרטים בו נכונים..
1
המוזיקה רעשה. האולם היה מלא באנשים מחייכים, זורחים, צועקים כדי להצליח לגבור על קול המוזיקה.
כבר מאוחר. רוב האורחים כבר הלכו לישון את מה שנשאר מהלילה. רק המשפחה הקרובה, והחברים, שגם הם לפעמים כמו המשפחה הקרובה, נשארו.
הצלם ניגש לקבוצת החברים המגובשת. עוד חבילת פילמים אחת ודי. צילומים אחרונים של הכלה עם החברים הקרובים. כולם ניסו להתקרב אליה כדי להספיק להצטלם איתה, להנציח את האירוע, לפני שהצלם יארוז את המצלמה ולא ייתן סיכוי לתמונה טובה.
חברים ומשפחה התאספו סביב הפרחים, הרקעים ושאר אפקטי הצילום שהצלם בחר להביא איתו. פניה המאופרות היו נראות שמחות, שלימות, מנסה לתת תשומת לב לכל אדם שכיבד אותה והגיע לשמוח איתה באירוסיה. לשמוח.
הוא שוב הביט בה, אותו מבט כאוב, לא רוצה להשלים עם המציאות. הוא היה שם רק כדי לכבד אותה. שניהם ידעו היטב שהאירוסין שמתקיימים כעת הם טעות, אבל היא דווקא רצתה לתת להם סיכוי.
היא שמעה פעם תיאוריה על ש95 אחוז מכלל האנשים בעולם יסתדרו עם כל אדם, חוץ מ5 אחוז שלא יסתדרו עם אף אדם. היא רצתה להוכיח שהיא שייכת ל95 אחוז. לשחק עם החיים.
הוא ניגש להצטלם איתה. כל החברים התרחקו, כאילו ידעו שזו תמונה שצריכה להיראות לבד. רק שניהם. היא ואודי.
אודי התקרב אליה, נמנע מלהביט בה, ידע שלא יהיה יכול לשאת את המבט בעיניים הכאובות האלה, שמציגות עכשיו כל כך מוצלח, כל כך משכנע, עד כדי כך שכולם פרט לו היו בטוחים שהיא באמת שמחה באירוסין האלה. פרט לו. כל החברים היו סביבם מביטים בחיוך בשניים שכולם ידעו שהם מאוהבים אבל אף פעם לא נקראו זוג. אף אחד לא ידע מה קרה שם, לפעמים היה נדמה שגם הם עצמם לא ידעו. חלקם חייכו למראה התמונה המוזרה כל כך, חלקם הסתכלו במבט של חבל-שזו-לא-תמונת-האירוסין-שלהם...
החתן היה נראה זורח, מאושר ובטוח בעצמו. הוא השיג בדיוק את מי שרצה. הוא הגניב מבטים לעברה ולעבר אודי. הוא ראה את שניהם יחד אבל לא ראה סיבה של ממש לחשוש. אם היא בחרה להתארס איתו, ככלות הכל, אין לו ממה לחשוש.
מיד כשהצלם נפנה ממנה ומאודי, הוא ניגש אליה, עומד בגבו לאודי "נהנית?" חייך אליה את חיוכו הנצחי "מתרגשת" ניסתה לתרץ את זה שאינה מדברת יותר מידי, מציצה לעבר אודי שנותר מאחוריו, נבוך. "מותר לך" אישר לה. את זה היא לא אהבה בו. מה זאת אומרת 'מותר לך?' היא צריכה ממנו אישור לכך שתתרגש? היא ניסתה לחשוב אם היתה שונאת את ה'מותר לך' אם גם אודי היה אומר לה את זה. לא, מאודי זה היה נשמע דווקא חמוד. אז זה רק הוא?
אחרוני האורחים עזבו. החתן החזיק בש"ס מאושר כולו, נפרד ממנה.
"אז נדבר... מחר?" שאל בחיוך מאוהב, "כן.."חייכה, "נדבר מחר. לילה טוב".
עוד אירוסים התקיימו הלילה, אבל היא ידעה שהיא לא תבקש מהחתן שלה להגיע אליהם איתה. אלה היו אירוסין של ידיד וותיק, שונה כ"כ מהעולם שבו חי החתן שלה.
אודי ישב שם על כיסא, כאילו חיכה שכל המסיבה תיגמר כדי שהיא תחזור לעצמה.
היא ניגשה אליו, מחייכת חיוך מבין.
"אז נלך יחד לאירוסין?"
"כן" חייך אליה חיוך עצוב, כמה, אבל יודע שהפסיד בקרב. הפסיד ליריב לא ראוי.
"תן לי 5 דקות להחליף בגדים?"
הוא הנהן.
בתוך קצת יותר מ10 דקות היא היתה מוכנה.
אודי קם מהכיסא כשראה אותה, והיא אחריו,מדדה. ערב שלם עם נעלי עקב היו יותר מידי בשבילה.
הם נכנסו לרכב. מרבית הדרך עברה בשתיקה. שניהם פחדו לדבר, פחדו שהכל יתפרץ, אבל זה לא אחר להגיע.
הרכב עצר ברמזור אדום.
"אודי?"
"לא, אל תנסי להגיד כלום.."
"זה לא זה, זה רק ש..."
"כן, אני יודע.."
לאף אחד מהם לא היה מושג על מה הם דיברו. לשניהם היה מושג ברור על מה דיברו.
הם התקרבו אט אט, עיניהם נפגשות ונעצמות באיטיות כששפתותיהם נפגשות.
שניהם נפרדו באחת, נבהלים.
"לא התכוונתי, מצטער.."
"זו אני, לא הייתי צריכה.."
שניהם נאנחו וחייכו חיוך עצוב. הם התחבקו. הם היו החברים הכי טובים שיכלו אי פעם להיות, לא זה היה מה שיפריד ביניהם גם אם זה הביך אותם קצת.
"זה רק שזה קשה לי, כל הסיפור הזה".
"אני יודעת, אודי, אני יודעת, תאמין לי" היא חיבקה אותו בחוזקה, פוחדת שהרגע הקסום הזה יגמר.
מכוניות צפצפו מאחור, הם הרפו מהחיבוק באיטיות, מוחים אחד את דמעותיו של השני...
שארית הנסיעה עברה בדממה. שניהם ניסו לשבור אותה בשאלות והערות טיפשיות.
"כאן שמאלה?"
"כן, ואח"כ ימינה, נראה לי, נכון?"
"כן, אני חושב".
שתיקה.
"רוצה מסטיק?"
"לא, תודה. להוציא לך?"
"לא".
שתיקה. קצת מידי ארוכה, לטעמה. היא הכירה את אודי מספיק טוב בשביל לדעת שהוא שותק כי הוא שוקל אם לשאול משהו, כנראה שזה משהו מאוד ישיר אם הוא מתחבט כל כך הרבה זמן.
"את אוהבת אותו?" בינגו.
"אודי, זה לא הוגן".
"את צודקת, מצטער".
שתיקה.
"אני רק דואג לך, את יודעת."
"אני יודעת, תודה. אני בסדר".
"בטוחה?"
"אודי".
"מצטער".
"זה האולם?"
כן. תרדי ואני אמצא חניה".
"בסדר".
עוד אירוסין.
"הכלה נראית מאושרת" העירה.
"וזה המדד?" שאל.
"מה?" לא הבינה.
"זה המדד למה שהיא מרגישה, המראה שלה?"
"לא אמרתי. אמרתי שהיא נראית מאושרת".
"אז את מסכימה שלא כל מי שנראה מאושר הוא באמת כזה?"
"אודי, מה אתה רוצה?"
"לא יודע".
"אז תפסיק עם זה, בסדר? אני מאורסת. זהו, זה נעשה."
"את שלימה עם זה?"
"לילה טוב, אודי". היא נעלמה בתוך כל ההמון באולם. מנשקת בנימוס את הכלה. מאחלת לחתן את כל מה שיכלה לאחל לעצמה. לפחות לאחד מהם...
"אודי קורא לך" צעקה לה ורד, מתקשה להתגבר על רעש המוזיקה "הוא ליד הבר".
"תודה" ענתה בצעקה, ממשיכה לעמוד במקום וללגום מים מתוך כוס צרה.
"אז למה את לא הולכת?" ורד לא הבינה.
"כי אין לי כח".
"מה קורה לך? זה אודי!" ורד לא הבינה למה היא לא רצה לאודי. 'זה אודי' .
"אז מה אם זה אודי?"
"בחיי שהשתגעת".
"אין לי ספק". היא אמרה לעצמה, כבר לא מנסה לגבור על רעש המוזיקה, זה היה משהו שאמרה יותר לעצמה מאשר לורד.
אודי עמד ליד הבר, מחזיק כוס גבוהה בידו הימנית.
"מה רצית?" אמרה בקור.
"לדבר איתך".
"למה? כדי להמשיך לספר לי מה אתה חושב על האירוסין שלי?"
"לא, כדי להתנצל".
"ההתנצלות התקבלה". אמרה והסתובבה לאחוריה.
הוא אחז בזרועה. "לא התכוונתי, מלי. אם את חושבת שזה מה שטוב בשבילך אז אני איתך עד הסוף".
מלי בלעה את רוקה "תודה".
"שאחזיר אותך הביתה?""
היא הנהנה בראשה.
