2
זהו. אני מאורסת. עשיתי את זה. עכשיו זה רשמי.
אז למה אני מרגישה כ"כ רע?
כל כך חיכיתי לאירוסין האלה, חשבתי שאצליח להתגבר על הכל ולהמשיך הלאה. אז למה אני לא מאושרת? למה אני מרגישה שעשיתי את טעות חיי ושאי אפשר לתקן אותה? הרגשה כזו ש'נחרץ גורלי'? שבוע שעבר אודי ואני הלכנו יחד לאירוסין של עמי. למה הלכתי עם אודי ולא עם שימי, הרי התארסתי עם שימי באותו הערב? זה אחד הדברים שאף אחד לא יבין. אף אחד. טוב, אולי אודי כן יבין. בטוח. אני מנסה לדמיין לעצמי איך שימי היה מגיב לאירוסין האלה של עמי. להתנהגות שלי עם החברים שלי, ביחס שלי אליהם. זה היה נשמע כמו "למה דיברת עם הבחור ההוא כ"כ הרבה, מלי?" ולא יהיה לי מה לענות לו. גם אם אומר לו שזה עמי, הבחור שהתארס, והוא ידיד טוב שלי, ציפית שלא אדבר איתו? והוא לא יבין וישאל במבט נבוך "אבל הוא התארס באותו ערב, עם מישהי אחרת" ואני אחשוב לעצמי 'אז מה? גם אני התארסתי באותו ערב. עם מישהו אחר'.. רק אחשוב כי לומר לו לא אוכל, הוא לא יבין, עדיף שהייתי שותקת.
הוא לא היה מבין למה ורד מחבקת כל הזמן את איתמר. ולמה יהונתן לא מפסיק להסתכל על ורד. הוא היה קורא למקום 'מקום פריצות והריסת הקדושה של האירוסין' אולי זה מה שבאמת היה שם, אבל הניסוח הזה שלו, היה מעצבן אותי.
אפרופו מעצבן. הבית שלי נראה כמו חנות פרחים. בכל יומיים מגיע זר ענק, תמיד עם אותו כתב. תמיד עם אותו רעיון, הנוסח טיפונת שונה.
אני מחייכת לשליח ומתעצבנת ששימי לא שולח איתו גם את הטיפ לשליח. מה אני אשימה שהוא שולח כל יומיים פרחים? די, גם נגמרו לנו הכדים בבית, התחלנו לשים בכוסות, ותמיד יש ריח של פרחים שהולכים לנבול בבית. גם מה שכתוב מעצבן אותי.
"שיהיה לך יום נעים, אוהב מאוד, בעלך לעתיד", "יום מקסים... אני".
כאילו מה? זה מובן מאליו ש'אני' זה שימי? דווקא בהתחלה חשבתי שזה אודי. מתאים לו לשלוח כזה פתק אנונימי. בייחוד שהוא ראה אתמול כמה הייתי מבולבלת. שלחתי הודעה לאודי "תודה, הם יפים מכל השאר" והתכוונתי לכל הפרחים ששימי שולח. כשאודי שלח לי "אין על מה. באמת שאין. כי אין לי מושג על מה את מדברת". אז הבנתי שזה שוב שימי. נשכבתי על המיטה וכיסיתי את הפנים שלי עם הכרית. לא נעים. שלחתי לו הודעה "סורי.. טעות.." והוא ענה "אני שמח שגם את הגעת למסקנה הזו". ולעזאזל, הוא לא התכוון לפרחים.
הוא לא אומר שום דבר על האירוסין. לא מדבר עליהם בכלל. הוא משתדל להימנע מהנושא לחלוטין. שואל שאלות ענייניות וזהו. "איפה החתונה? יש תאריך?" לא יותר. יש לו מבט עצוב שהוא מנסה להסוות. לפעמים אני חושבת, ככה אני נראית? כזו עצובה? אני חייבת להשתנות.
אתמול בערב הוא בא וישבנו אצלי בחדר. כמה אהבתי את הימים האלה. תמיד ישבנו, שותקים. לא שתיקה מעיקה, לא מביכה. שתיקה שלימה. כאילו אין מילים שיבטאו. הוא תמיד הבין וענה בשתיקה לשאלות השותקות שלי. אתמול זה היה מוזר. זו היתה שתיקה של 'שניה לפני'. לא יודעת להסביר את זה. כאילו כל שניה הוא מתכוון לומר משהו ומתחרט. שמחתי. כי פחדתי ממה שהוא הולך לשאול. פחדתי שלא יהיו לי תשובות. כמו השאלה אם אני מאוהבת בשימי.מה אענה? נראה לי שאני מחבבת אותו, אולי אפילו אוהבת, אבל לא מאוהבת, בזה אני בטוחה. אולי זו קלישאה של 'אוהבת אבל לא מאוהבת' אבל ככה בדיוק אני מרגישה. לא מאוהבת.אם אומר את זה לאודי, הוא לא יתן לי להתחתן איתו. לא שהוא לא יודע שאני אל מאוהבת בשימי, אבל אם אומר את זה בקול, זה יתן לו את האישור למנוע אותי בכל מחיר מהחתונה הזאת.
איפה אודי יהיה אחרי שאתחתן? אני אאלץ לוותר על השתיקות הקסומות האלה אחרי שאתחתן? שימי יקבל אותו? שימי בינתיים לא אומר שום דבר, אולי הוא פוחד שאכעס או אסרב. לא יודעת. אני גם לא יודעת מה יהיה אם הוא יבקש שאוריד פרופיל עם אודי. יהיה לי קשה, אין לי ספק. אבל אצליח?
ואז עם מי אודי ייצא? בטח ייצא עם איזה תחליף. והוא לא יאהב אותה בכלל. לא אכפת לי. אני ואודי כבר לא קשורים באף דבר. עכשיו אני עם שימי. שימי. שימי.
כן, אני אהיה בסדר. אחרי הכל חשבתי לא מעט לפני שהסכמתי לנישואים האלה. יהיה בסדר, אני סתם מבולבלת, זה טבעי. כולם ככה. נראה לי.
לילה טוב.
