הסיפור הזה הוא המשך של הסיפר הקודם
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=26989
אך אפשר לקרוא אותה גם באופן בלתי תלוי, רק אולי מפסידים חלק מהפואנטות.
אם הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית הייתי בוחר להיות איתה בשני המקומות גם יחד. כי רק רגעיי איתה הם בעלי משמעות, השאר ריקים ומיותרים. איתה חוויתי את רגעיי האושר הגדולים בחיי. אני זוכר את יום לידתו של בני הבכור אבנר לפני תשע שנים. היינו באולם האופרה המפואר קשובים לאיזו מדאם ששרה בקול שובר לבבות. באותה תקופה הייתי רץ אחריה לכל מקום כשבידי תיק ובו כל מה שדרוש ללידה. אותו ערב התעקשתי שנלך לבלות למרות שכבר הייתה בחודש התשיעי להריונה והתנהלה בכבדות. תמיד טפחתי ותמיד אטפח את חיי הנשואים שלנו. האהבה, אני אומר תמיד, היא כמו אש. עליך להוסיף קרשים למדורה כל הזמן אחרת האש תדעך. והקרשים הם מופעי התיאטרון, הסרטים, האופרות, הבילויים עם חברים, כל אותם דברים שאני לא מניח שישכחו. היא בטוח היתה מזניחה הכל אם לא הייתי עומד על המשמר ומארגן את כל אותם דברים עבורה. ואני אומר לכם שזה שווה כל דקה של השקעה. הפעם, באולם האופרה מרוב התרגשות ירדו לה המים באמצע המופע. ואני התבדחתי איתה ואמרתי שארוץ לנקות את המושבים המפוארים, אבל היא אין בה הרבה חוש הומור. הרצינות שלה היא כל היופי שבה. אתה יכול לדבר איתה על פילוסופיה, על ספרות, על חקלאות, על גידול הילדים, בכל דבר תהיה לה דעה. והחוכמה היא להקשיב ולקבל.
את החוכמה הזאת למדתי במוסך. אין כמו מוסך כדי ללמד אותך כמה דברים על החיים. אני חייב לתקן כאן איזה מיתוס שגוי. מי שחושב שמוסכניק עוסק במכוניות הוא טועה. מוסכניק עוסק בבני אדם. לפעמים ברגשות הכמוסים ביותר שלהם. למשל לא מזמן מגיע אלי בחור צעיר עם סוברו ג'אסטי קטנה ומצ'וקמקת. הבחור אוהב את הג'אסטי שלו, תאמינו לי, יותר משאהב אישה בכל ימי חייו. מבשם אותה בריחות יער, מלטף אותה בכל בוקר, מבקר אצלי במוסך פעמיים בשבוע עם הבונבוניירה שלו כדי שאעשה לה טיפול יופי, בכל פעם שגיהקה או התעטשה.
אותו בוקר עמדנו בפאתי המוסך, מכסה המנוע היה מורם ואני תוחב ראש ויד אל נבכי המנוע. הוא עמד לידי מעלעל בעיתון שהיה זרוק על רצפת המוסך ואז מלמל משהו לא ברור. רק אז הבחנתי באישה שנמצאת במושב האחורי של הרכב. החל ביניהם ויכוח. לא ברור לי על מה אבל האווירה העכורה הוציאה אותה בכעס מהרכב. לאחר רגע עזבה את המקום בסערה, לא לפני שטרקה את דלת הרכב בכוח כה רב עד שחשבתי שהנה עומדת להגיע אלי עבודת פחחות חדשה וגדולה. הוא עמד עוד דקה צועק אל דמותה המתרחקת מילים שחלל האוויר התקשה לעכל. ראיתי שהילדון שבור והצעתי לו שיתלווה אלי לארוחת הצהריים. ישבנו באיזו מסעדת פועלים והוא סיפר את מה שפניו סיפרו לי עוד קודם שדיבר. אישה אחר אישה, נטישה אחר נטישה, והוא גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו, זקוק לאהבה. מוסכניק טוב, אמרתי לו, הוא מומחה בבוכנות הרגש. אתה צריך אישה יד ראשונה, מעט קילומטרים על הכביש, תזריק לה דלק מזוקק והבוכנות שלה יעבדו במלא המרץ. הוא צחק, הזמין אותי לבירה והציע שאפתח קורס לזוגיות נוסח טויוטה או מזדה. אני הצעתי לו קורס פרטי. אצלי הילד הזה בעוד שלושה שבועות ידע איך לפנק אישה ואף אישה לא תעיז לנטוש אותו עוד.
בוקר בוקר מאותו היום הוא היה מתייצב אצלי בדירה. זו היתה דירה ששכרתי למנוחת הצהריים. מנוחת צהריים שבלעדיה הייתי מוצא את עצמי נוזף בלי הרף באנשי הבית, ואולי מתעמר גם ברהיטים ובקירות. השינה הקצרה בדירת החדר ששכרתי פילסה את דרכי אל מחוזות של שקט ושלווה. מחוזות שקטים כל כך שלפעמים אשתי הייתה מנערת אותי ומתלוננת שאני קיר חסר הד כשהיא מדברת אלי. אבל ידעתי שזה עדיף על פני הכעס והעצבים המרוטים שהיו לי בימים שלא יכולתי להניח את הראש באותה דירה שכורה. הדירה הזאת הפכה להיות המקום הנוח ביותר להראות לאותו צעיר את הדרך אל האושר. היינו נפגשים בדירה בתחילתו של היום. קפה של בוקר להתניע והשיחה זרמה.
אתה צריך לעקוב כל הזמן אחרי מה שקורה איתה, אמרתי לו. לשאול שאלות, לברר מה מציק לה. כמו שאתה קם בבוקר ולא שוכח לבדוק שמן ומים ברכב בתחילתו של יום, ככה אתה לא שוכח לשאול אותה לשלומה. תמיד לדעת מה המצב. זה כלל ברזל. והכי חשוב, לחדש. כל הזמן לחדש ולהתחדש. והוא, שכבר הכיר אותי מעט אמר, כמו לתלות מטהר אויר חדש על מראת הרכב, נכון? יותר נכון כמו טיפול עשרת אלפים, תיקנתי אותו. צריך להחליף שמן, גם אם לא נשרף ונשחק כולו אתה חייב לחדש. להזרים דם חדש לקשר. אתה מבין? והוא חייך, למרות שקלטתי גם הבעת פנים מאוכזבת מעט על כך שלא ניחש את הדימוי הנכון.
הוא הקשיב ורשם הכל. באמת בחור חמד. בישן, לא יודע מה לומר לאישה, לא יודע אפילו לנשק אישה. באחד הימים למדתי אותו איך לנשק אישה. עמדנו במטבח, אני עם הפינג'אן של הבוקר. הוא, שכבר הורגל לרוגלך של אשתי, עצר אותי כשפתחתי את קופסת הפלסטיק שבהם היו ארוזים ונישק אותי. רצה שאגיד לו מה אינו עושה כהלכה. שאסביר לו מדוע כל הנשים בורחות ממנו אחרי הנשיקה הראשונה. בהתחלה נרתעתי אבל נשיקתו היתה באמת כה נוקשה עד שהתחדדו בי הדברים. ואני, אם אני לוקח רכב ועושה לו אוברול אז הטיפול תמיד יהיה עד הסוף. אז הראיתי לו מהי נשיקה פועמת. נשיקה שיש בה שילוב של חושניות ועוצמה יחד עם רוך ומתיקות. אחר כך הלכנו למיטה ושם הדגמתי בפניו איך מגע ליטוף עדין יכול לפרוט על לב אישה יותר מזינוק פראי אל שדה הקרב. שם המשחק הוא שילוב, אמרתי לו. רגע סוער ופראי ורגע עדין ומפנק.
והיום, כמה שבועות מאז אותה ארוחת צהריים עם הילדון המדוכא אני מוכרח להתגאות ולומר שעמלי נשא פרי. תוך זמן קצר מצא אהבה חדשה. אישה מבוגרת ממנו, כך סיפר, מתגוררת בשכנות אליו. בכל יום היו מתראים ואין מעצורים, הנער למד להעביר הילוכים, למד לשמן את הבוכנה, והוא נרגש כל בוקר יותר ויותר. אין אושר גדול יותר מזה של מורה כשהוא רואה את תלמידו עולה על רבו. אלו היו בדיוק מילותיי אליו בפגישתנו האחרונה. ישבנו בארוחת הבוקר האחרונה שלנו, מזגתי מהפינג'אן את הקפה אל הכוס שבידו ואכלנו מהרוגלך שעמדו בקופסת הפלסטיק במרכז השולחן. טעמם היה מעט שונה מהרגיל אך עדיין כלבבי.
