חיי
לפני כ-11 שנה נפרדתי מבית אמי ועברתי לגור במשפחתי החדשה. היה לי שיער שחור, ארוך וסבוך. בעלי הבית החליטו לספר אותי ולשם כך בעלת הבית הקודמת מרטה את שיערי , כפי שעושים לכלבים מסוגי (שנאוצרים). בפעמים הבאות ספרו אותי במכונה פעם בכמה חודשים ובהמשך לקחו אותי למספרה, חוויה לא נעימה במיוחד.
התרגלתי לבני הבית ואני אפילו אוהב אותם. את אהבתי אני מפגין בקבלת פנים שאני עורך להם כשמישהו מהם מגיע הביתה. אני מנתר ומדביק לו נשיקה. בשבתות בבוקר אני מכבד את מנוחתם של בני הבית ויושב בשקט עד שאחד מהם מראה סימני יקיצה. או אז אני מסתער עליו בגיל ומלקק לו את האוזניים.
כשבאתי לגור בביתי החדש, בעל הבית לימד אותי את כללי הבית. הוא הבהיר לי, חד משמעית, שאין לנבוח, אין לעלות על הספות ואין לקפוץ על הארון שממוקם מתחת לחלון. כל הכללים האלה בטלים, כמובן, כשבעל הבית שלי לא נמצא בבית.
כשבעל הבית תופס אותי מפר את אחד הכללים, זה לא נעים. בדרך כלל אני שומע אותו מבעוד מועד - עוד לפני שהמפתח מסתובב בחור המנעול, אבל קורים לעתים מקרים שבהם אני לא ער מספיק לסכנה וכשאני יורד בחיפזון מהספה, לפעמים מאוחר מדי, אני לא יודע אם הוא תפס אותי בקלקלתי או לא. במקרים כאלה אני מסתובב סביב עצמי, תוך שאני בוחן את מצב רוחו של בעל הבית. אם הוא במצב רוח טוב, אני רץ אליו כאילו לא קרה כלום. אבל אם חלילה הוא במצב רוח רע אני תופס מיד מחסה מתחת לשולחן...
בקשר לנביחות , הכלל גמיש יותר. במקרים של השגת גבול של אדם זר אני נובח גם כשבעל הבית נמצא בבית וכשהוא מגיע לברר מה פשר המהומה אני נובח ביתר עוז, גאה להראות לו שאני ממלא את תפקידי כראוי.
כשהגעתי ידעתי כמה מילים ברוסית, אבל עם חלוף הזמן העשרתי את אוצר המילים שלי בעברית. אני יודע מה זה: רוצה לצאת? – טיול, אני מיד מתייצב ע"י הדלת.
זבוב – אני מוכן לטפס על הקירות כדי להגיע אליו.
חתול – היצור השנוא עלי ביותר. אין לו זכות קיום בכלל. ואיך שהם שרועים להם בשלווה בחצר ומסתכלים עלי בזלזול, יודעים שאני לא יכול לעשות להם כלום, רק להביט בהם בזעם מאחורי הסורגים.
בוא קח – אוכל, כדאי להגיע מה שיותר מהר.
תסתכל בטלוויזיה - בטח מראים תמונה של חיה.
איציק – זה השם של הבעל בית שלי. כשאומרים לי את המילה הזאת, אני יודע שצריך להיזהר.
תן יד – לא יודע למה הם מתלהבים מזה.
אני אוהב לאכול בחברה. בהתחלה העברתי את קערת האוכל לסלון, שם ישבו כולם, אבל הם לא הסכימו לזה ולכן אני אוכל במטבח. כשמשהו נכנס למטבח אני מנצל את המצב ומצטרף גם, כדי לאכול בחברותא. לפעמים כשהרעב גובר עלי ואין אף אחד במטבח, אני לוקח בפה כמה גרגרים מהאוכל שלי ומביא אותם לסלון לאכול
שם.
במשך זמן שהותי במקום למדתי להכיר דברים חדשים, כמה מהם מפחידים, לדוגמא: שואב אבק בפעולה, מיבש שיער, בקבוק מים חמים ועוד.
יש להם מן מכשיר שמצלצל מדי פעם. איך נבהלתי כששמעתי אותו בפעם הראשונה. ממש ניתרתי במקום מרוב הפתעה. אבל כבר מזמן התרגלתי. פעם קרבו את הדבר הזה לאוזן שלי, ואני מוכן להישבע ששמעתי את הקול של בעל הבית שלי. מוזר, ממש מוזר.
יש להם עוד מכשיר שנראה כמו קופסא ורואים שם כל מיני תמונות שמתחלפות . בני הבית יושבים ומסתכלים בתמונות ונהנים. גם אני מצטרף לפעמים ומסתכל יחד אתם בעניין. לפעמים אני מזהה כלבים וחתולים ועוד חיות מוזרות שאני רואה בפעם הראשונה בחיים. לעתים, מתוך סקרנות אני ניגש ומרחרח אותן, אבל לכולם יש אותו ריח...
עם חלוף השנים פחת כושרי הגופני. אני כבר לא יכול לנתר ולנשק את הבאים. וצער רב אני מצטער, שמתחמת גילי המתקדם, אני כבר לא יכול לעלות על הארון שמתחת לחלון. הארון שימש לי במשך שנים נקודת תצפית ממנה יכולתי להשקיף על הסביבה ולהכריז על קיומי לכלבים השכנים. לא אחת חייב הייתי לבקר רופא, פעם בגלל דלקת באוזן ופעם בגלל הצטברות נוזלים באפרכסת האוזן. בשנה האחרונה החל שיערי נושר ונזקקתי לתרופות שעזרו בתחילה, אבל אחר-כך התחדשה הנשירה ביתר שאת עד שאבדתי את כל שערי היפה ונשארתי קירח כמעט לגמרי. בחודשיים האחרונים הורע מצבי עד לידי חולשה נוראה והיו צריכים לעשות לי בדיקת דם. התחלתי ליטול תרופות באופן סדיר, מה שגרם לי לתאבון מוגבר. כושרי הגופני פוחת והולך, אני נזקק למאמץ רב יותר לטפס במדרגות ולעלות על הספה (עכשיו בעל הבית מרשה לי ואף מעודד אותי לעשות כן). גם אם לא נותר לי זמן רב, אני יודע שהעברתי את חיי בנועם ואני מאחל לכל הכלבים חיים כאלה.
ברנדון
