4
לא יודעת מה עשיתי. הכל עוד מבולבל לי בראש.
בצהריים אמא התחילה לדבר על שמלה ונבהלתי. שמלה. זו ממש גושפנקא לזה שאני מתכוונת להתחתן. המילה הזאת מפחידה אותי. היא היתה מפחידה אותי גם אם הייתי מתחתנת עם אודי? לא. בטוח שלא. די עם ההשוואות האלה מלי!! די!
נראה לי שאמא חושדת. בעצם בטוח שהיא חושדת. לא עניתי לשימי לטלפון, זה היה מוזר לה. אבל שימי כל כך לא היה הבן אדם שרציתי לדבר איתו באותו רגע. אצלו הכל מושלם. הוא שמח ומאושר, כולם רוקדים לו, שמחים בשבילו, הוא שלם עם עצמו. אני לא. לא שאני לא שמחה בשבילו על השלמות הזאת, אבל אם אנסה לדבר איתו על חוסר השלמות שלי, הוא לא יבין לעולם. הוא גם יפגע. דבר שאני ממש לא רוצה לעשות לו. פעם מישהו כעס עלי שאני נזהרת שלא לפגוע אבל בדרך פוגעת בעצמי. אולי גם כאן זה מה שקורה? אני מתחתנת עם שימי בשביל לא לפגוע בו? לא, מה פתאום, אני מתחתנת עם שימי כי אני רוצה. נו, באמת מלי, על מי את עובדת? את באמת רוצה? לא יודעת, בהתחלה רציתי, אחר כך כבר לא כל כך, ואז היה מאוחר מידי. אבל נראה לי שאם זה יצא ככה אז הכל משמיים, לא?
אני שונאת את החוסר ביטחון הזה. אולי, נראה לי, נראה, אם... די. מתי אוכל לחשוב עם סימני קריאה? מתי אוכל לדעת בוודאות מה אני רוצה? לעשות את כל מה שאני רוצה בלי לחשוב אם זה יפגע, אם זה בסדר, אם זה שלם. מתי?
ישבתי בחדר שלי, חושבת על הכל, כמו תמיד. נראה לי שזה שאני חושבת יותר מידי, הורס לי את החיים. פעם חשבתי שמי שלא חושב, שמי שלא מבין אותי, את המחשבות העמוקות שלי הוא רדוד. היום אני חושבת שאולי הוא פשוט בר מזל. לא לחשוב כל כך הרבה. פשוט לחיות. לא בלי חשבון, כמובן, אבל לחיות. יוצא שאני יותר מחשבת חישובים מאשר פועלת וזה מרתיח אותי. חוץ מזה, מי יכול להבין את כל המחשבות המוזרות שלי אם אני עצמי לא מבינה אותם לפעמים? אודי. אודי יכול. אבל זו לא הנקודה.
לעזאזל. זו כן הנקודה. אודי יכול להבין כל כך טוב, את מה שאני לא מבינה. הוא יכול לסדר את המחשבות המבולבלות שלי כל כך טוב. וזה מה שהתכוונתי לתת לו לעשות כשהוא תפס אותי בוהה בטבעת שמקשרת אותי ואת שימי, לא מבינה למה היא אצלי. למה הסכמתי לקבל אותה.
החיבוק הזה שהוא חיבק אותי ריפא לי את כל הפצעים. הבנתי שמה שאני רוצה זה את אודי כבעלי. את אודי נקודה. לא, לא נקודה. סימן קריאה. סוף סוף אני יכולה להשתמש בו.
ופתאום שימי הגיע. בלי אזהרה מוקדמת ראיתי אותו מול הפנים שלי. היו לו עיניים מבועתות. לא מבינות, המומות, אין לי הגדרה מסויימת לעיניים האלה. זה היה דבר שעדיין לא ראיתי.
אודי קם מיד מהמיטה שלי והתנצל. הוא אמר לשימי שזה לא מה שהוא חושב, והלך. שימי לא הוריד ממני את העניים גם כשאודי דיבר אליו. העיניים שלו חתכו אותי מבפנים, הפכו לי את המעיים אבל לא יכולתי להוריד את המבט ממנו, מהחוסר הבנה שבעיניים שלו. למען האמת, הבנתי אותו. הוא לא מכיר את הסגנון הזה. איך יתכן שאודי יחבק מישהי מאורסת? זה היה כל כך מוזר לו. כל כך.
אחרי שתי דקות שנדמו באמת כמו נצח, ולא רק כמו הביטוי, שימי אמר "אני לא ממש יודע מה להגיד".
שאלתי "אתה רוצה שאני אגיד?" והחצוף אמר "אם את חושבת שיש לך עוד זכות". עכשיו היה ברור לי שהוא באמת לעולם לא יבין אותי. הסברתי לו שאני ואודי רק ידידים ושהיה לי קשה עם משהו ואודי עזר לי. זה הכל.
הוא שאל "למה לא פנית אלי? אחרי הכל אנחנו מאורסים". אחרי הכל.
לא ידעתי מה לענות לו. כי אם אענה את האמת הוא ייפגע. אמרתי לו שאודי רק היה כאן במקום הנכון בזמן הנכון.
ואז הוא חרץ את גורלי "אז נדאג שהוא לא יהיה כאן יותר בזמן הנכון. או בכלל".
"למה אתה מתכוון?" נבהלתי. לא, אל תיקח ממני את אודי.
"אני לא מוכן שתדברי יותר עם אודי. הוא לא מתאים לך. והוא מרחיק אותנו".
וכאן ידעתי בוודאות שזה לא שימי. לא, הוא לא אשם. זה האופי שלו, זו ההתנהגות שלו, זה העולם שלו, שכל כך שונה משלי, אנחנו באמת כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. לא הוא אשם. זו אני, שלא הסברתי לו בדיוק מה אני. מי אני. מה תפיסת העולם שלי, מה דעתי על דברים, מה מוזר בעני ומה מקובל. הוא לעולם לא יבין, כי הוא חי בעולם הנורמלי. זה שאני לא נמצאת בו.
הוא צדק כשאמר שאודי לא יתאים לי. אודי לא צריך להתאים לי, פשוט, כי הוא אני. הוא פשוט אני. ולא הוא מרחיק אותנו, אנחנו רחוקים אלפי שנות אור, לא בגלל אודי. בגללנו עצמנו.
אבל איך אוכל להסביר לך את זה? הרי לא תבין. עדיף שאשתוק. כמו תמיד.
"למה את לא עונה?" ארוסי שאל. מה אענה?
"אין לי מה להגיד".
ארוסי רכן אלי, פתאום כל מה שעשה היה מגעיל אותי, היה נראה לי אדיוטי, חיקוי עלוב. "זה לטובתנו, מתוקה, את יודעת את זה, נכון?"
"לא יודעת. אני נכנסת להתקלח שימי, אני לא מרגישה כל כך טוב, בסדר?" הייתי חייבת להיות לבד כדי להמשיך לבכות. עכשיו, כשגיליתי מה אני רוצה לעשות. לברוח.
אם רק הייתי יכולה להירדם ולהתעורר לא מאורסת. לא חייבת כלום לאף אחד. עוד שומעת הצעות, עוד יוצאת עם בחורים, עוד מתווכחת עם אודי על השטויות שנהגנו להתווכח עליהן, כמו מסגרת לתמונה, לצאת למסעדה או לבית קפה שקט. היו ימים.
אם רק הייתי יכולה להירדם, ליפול לתוך שינה מבורכת. הייתי מוכנה אפילו לישון100 שנה כמו היפהפיה הנרדמת, אבל לפחות כשאקום לא אצטרך להסתכל לתוך העיניים של כל כך הרבה אנשים, לא להיות יכולה לתת תשובות, לא מתוך רוע, פשוט כי אין לי.
אי בודד הוא גם אפשרות לא רעה. אבל מאי אצטרך לחזור מתישהו. ההצעה נפסלה.
אולי זה עניין של זמן?
אני אתן עוד קצת זמן-ניסיון לאירוסין האלה. לפני שאצטרך להביט בעיניים רבות, ולתת תשובות, שככל הנראה, אצטרך למצוא.
