אולי זה היה מוקדם מדי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב.
עכשיו ניסתה לשחזר מה השתבש בהתנדבות הזאת בבית הספר וגרם לה כל כך הרבה עגמת נפש.
הכל התחיל בשיחת טלפון עם הבת שלה, מירב: "אמא, למה שלא תעשי משהו עם עצמך? כבר עברו חודשיים מאז שעזבת את העבודה שלך ואת רק יושבת בבית וצופה בטלוויזיה. למה שלא תפני לבית הספר היסודי השכונתי שלנו ותציעי את עצמך כמתנדבת לעזרה לילדים שמתקשים בלימודים?"
חני, כמובן הגיבה מיד בשלילה ואמרה לה: "מירב את יודעת שאני צריכה לנוח מכל הלחץ שהיה עלי בעבודה. תני לי זמן להתאושש." אבל הרעיון חלחל לאט לאט ובסופו של דבר פנתה חנה לבית הספר והציעה את עצמה להתנדבות.
מנהלת בית הספר שמחה מאד ומיד שאלה אותה באיזה מקצוע היא יכולה לעזור וחני, שהייתה דוברת אנגלית מעולה השיבה שתשמח לעזור באנגלית. מנהלת בית הספר קראה מיד לנועה, המורה לאנגלית וביחד הן הסבירו לה איזה תלמידים בכיתות ה-ו צריכים עזרה וסיכמו איתה שתבוא יום בשבוע לעזור להם. חני ציפתה בקוצר רוח לתחילת ההתנדבות. היא חשבה שתגיע לכיתה, תפגוש את הילדים
שזקוקים לעזרה בלימודים ומיד תתחיל במרץ במלאכת הקודש, כי חינוך נחשב בעיניה מאז ומתמיד לאחד הדברים החשובים ביותר, אבל המציאות היתה שונה לגמרי מציפיותיה...
התלמיד הראשון שלה היה ערן מכיתה ה. ילד קטן ורזה עם עיניים בוערות. היא פתחה בשיחת הכרות עמו ואפילו שיחקה איתו במשחק שהביאה עמה במיוחד לבית הספר. עד מהרה התברר לה שערן מתקשה לשבת על הכסא יותר מכמה דקות. האנגלית שלו ברמת לימוד האי.בי.סי, כששאר הכיתה כבר קוראת סיפורים שלמים
והמוטיבציה שלו שואפת לאפס. ערן היה עסוק בעיקר בהישרדות בבית הספר. שאר הילדים לגלגו על בגדיו הבלויים ועל התזזיתיות שלו והוא התקשה להתרכז בדבריה
ולעקוב אחרי הסבריה. היא ניסתה לעניין אותו במשחקי מחשב באנגלית, אבל במקום לשחק במחשב ניסה לפרק את המחשב לגורמים ולהרוס את הציוד בחדר. חני ניסתה לדבר על ליבו שיתנהג יפה בטובות ובאזהרות. שום דבר לא עזר. ערן התקשה להתנהג כמו תלמיד.
כשנגמרה שעת הלימוד איתו היא נשמה לרווחה והלכה לחפש את המורה לאנגלית לדווח לה על המצב העגום. המורה לא הופתעה כלל. "אנחנו יודעים שערן סובל מקשיי קשב וריכוז. הוריו לא מוכנים לטפל בזה ולכן הוא מתנהג כך. אין הרבה מה לעשות. פשוט צריך להעסיק אותו מחוץ לכיתה כדי שלא יפריע לאחרים."
חני לא יכלה להשלים עם זה. ילד רך ש"נופל בין הכיסאות". אני אנסה בכל זאת להתמיד בשיעורים איתו, חשבה. אולי זה שהוא יראה שאני חוזרת כל שבוע ומביאה לו ספרי לימוד צבעוניים באנגלית וחוברות עבודה מושכות יגרום לו לתת בי אמון ולרצות ללמוד אנגלית. עד מהרה התברר לה שהתבדתה. ערן אמנם שמח תמיד לראותה באה לכיתה לקרוא לו לשיעור איתה, אבל מעולם לא גילה רצון ללמוד אנגלית. הוא פשוט לא היה פנוי רגשית לזה.
התלמידה השניה שלה הייתה דנה מכיתה ו. ילדה שמנמונת עם עיניים משועממות.
היא שוחחה איתה מספר דקות וניסתה לדלות ממנה קצת מידע על הרקע שלה ועל חייה. מנהלת בית הספר והמורה לאנגלית לא נתנו לה מראש שום מידע על הילדים.
דנה שיתפה פעולה וסיפרה לה איך בילתה בחופש הגדול, על אחיה ואחיותיה ואיפה היא גרה, אבל השמיטה פרט חשוב. דנה הייתה ילדת אומנה. היא הורחקה ממשפחתה בצו בית משפט וגודלה על ידי משפחה אומנת עם עוד הרבה ילדים נוספים כמוה. כמובן שגם לדנה לא היה "ראש" ללימודי אנגלית הדבר היחידי שעניין את דנה היה מה חושבים עליה שאר הילדים בבית הספר, שידעו את מצבה העגום והאם הם צוחקים עליה מאחורי גבה. האנגלית של דנה דווקא הייתה טובה יותר והיא כבר ידעה קצת קרוא וכתוב, אבל המוטיבציה שלה ללמוד שאפה לאפס. הדרך היחידה בה הצליחה חני לגרום לה ללמוד אנגלית הייתה באמצעות לימוד מילים של שירים באנגלית, שדנה מצאה בקליפים באינטרנט. להביא לשיעור אנגלית ספר לימוד ומחברת היה מעבר ליכולתה של דנה. חני קנתה לה ספר לימוד ומחברת, אך גם זה לא עזר. דנה לא הבינה למה היא צריכה לדעת אנגלית. היא גרה בישראל. סיכוייה לנסוע לחו"ל אפסיים ובטלוויזיה יש תרגום לעברית של הסרטים באנגלית. הטקסט בספר הלימוד דיבר על לונדון. לונדון הייתה רחוקה מדנה מרחק אלפי שנות אור...
שוב ניסתה חני לדבר עם המורה לאנגלית על חוסר המוטיבציה של דנה ושוב קיבלה את אותה תשובה. אין הרבה מה לעשות. בית הספר יידע את ההורים האומנים לגבי הפיגור שלה אחרי הכיתה בלימודים. הם לא התרגשו מזה. רק אז טרחה המורה לאנגלית לעדכן את חני שדנה נמצאת אצל משפחה אומנת. משום מה זה לא נראה לה פריט מידע חשוב. או חיוני. ליבה של חני כאב על דנה המסכנה. היא ניסתה להתמיד ולבוא לשיעורים המשותפים, כדי להיות דמות קבועה בחייה והביאה לה מתנות קטנות של תשומת לב. דנה המשיכה להתייחס אליה בחשדנות ולא סיפרה לה דבר על חייה בבית המשפחה האומנת. ללמוד אנגלית נתפס בעיניה כמשעמם ומיותר. הדבר היחידי שעניין אותה היה מילות הקליפים של הזמרים האנגליים שהעריצה.
סוף השנה הגיע וחני מצאה את עצמה מאוכזבת ונטולת אשליות לגבי ההתנדבות בבית הספר. מצד אחד הצטערה על הילדים האומללים האלה שמערכת החינוך לא מוצאת פתרון לבעיותיהם ומצד שני הרגישה ריקנות וחוסר רצון להמשיך להתנדב בבית הספר. כבר לא נשאר לה מה לתת מעצמה. שנת ההתנדבות הזאת כילתה לה את כל המאגרים.
© כל הזכויות שמורות - גלי גן
