אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב, אך בלילה חששות כבדים זחלו אל תוך מוחה, מסייטים את חלומותיה. באחד מהם ראתה עצמה מצמיחה ראש נוסף, באחר נשרו כל שיניה ושיערה וגופה התכסה בקשקשים ירוקים. בחלום בלהות אחר חבורה של גברים עירומים רדפה אחריה לאורך החוף... בעצם, למה חלום בלהות? שיחזרה בדמיונה את שלושת החתיכים החסונים, והשזופים שדלקו אחריה,והיא ,צוהלת וצוחקת, מתעתעת בהם בריצתה,מתגרה בהם במבטיה ונענועי האגן. הסומק הציף את פניה עת נזכרה בהם עוטפים אותה בנוכחותם ומעניקים לה מחסדיהם. היא עמדה מול הראי ובחנה את שדיה הזקופים, ליטפה את העור הקטיפתי, החלק והגמיש שנמתח על בטן שטוחה וירכיים מוצקים ונדמה היה לה שהחשש מתפוגג.
מבטה נדד אל בבואת פניה. אישה זרה הביטה בה במבט זורח, שולחת בה חיוך קטן של פנינים לבנות. היא בחנה את הצדודית המושלמת והייתה מרוצה מאוד. "מדהים!" חשבה לעצמה, ובכל זאת חשה שמשהו חסר. משכה בכתפיה וניגשה לארון.
שעה ארוכה בחנה את הבגדים, הפכה בהם, חלקם אף מדדה. שום בגד לא התאים! חלקם בלעו את גופה המושלם מטשטשים לחלוטין את קווי המתאר, חלקם סתם נשרו ממנה בלא שמצאו נקודת אחיזה. נאנחה באכזבה משועשעת: "מה יהיה? הרי לא אוכל לצאת עירומה!" לפתע צדה עינה חצאית מימי התיכון. שמרה עליה למזכרת הגזרה הדקיקה בה התהדרה כנערה מתבגרת ומחוזרת. עתה הייתה החצאית כפי מידותיה. ויתרה על התחתונים והחזיה. את החולצה עם הכפתורים זרקה על עצמה ברישול מה , את הכפתור העליון השאירה פתוח ואת קצוות החולצה קשרה מעט מעל הטבור. בחרה נעלי עקב ותיק תואם ומיהרה לצאת.
השכן מהדירה ממול יצא בדיוק כאשר שלפה את מפתח הדירה מהמנעול ולחצה על הידית כדי לוודא שאכן הדלת נעולה. הוא הביט בה במבט מוזר, השתהה כמתכוון לומר דבר מה, אך קימט את מצחו והמשיך לצעוד לכיוון המעלית. בסוף המסדרון עצר והגניב מבט נוסף. מבוכתו החמיאה לה מאוד, והמעשה שעשתה כבר לא נראה כטעות. ובכל זאת, מה היא שכחה?
את המדרגות עשתה בריצה, מתפעלת מהאנרגיות החדשות הזורמות בגופה, משכה בקלות את דלת הכניסה הכבדה, מוכנה להסתער על העולם ולבלוע אותו בכל חושיה ועצרה, מוכת סנוורין. קרני השמש פילחו את אישוניה באכזריות והיא עצמה את עיניה. מיששה אותם ולפתע הבינה: היא לא הרכיבה את משקפיה הבוקר!!! משקפיה בעלי הזגוגית העבה, מחליפות הצבע, מולטיפוקל גרמני משובח במסגרת אופנתית יקרה נותרו על השידה בחדר השינה, והיא כלל לא הבחינה בחסרונם!
היא מצמצה בעיניה והבליע את עצמה בלובי המוכר. אט אט החלה ראייתה לשוב אליה, ראיה מושלמת, שש שש! נשימתה נעתקה ממנה כליל, בעוד ההבנה שהיא אינה זקוקה יותר למשקפיים הולכת ומתגבשת במוחה ההמום. "משקפי שמש, אני צריכה משקפי שמש," מלמלה ויצאה מהבניין מגוננת בכפות ידיה על עיניה.
למעבדה הגיעה לקראת השעה אחת עשרה בבוקר, עמוסה בשקיות ממסע הקניות המזורז, לאחר ביקור במספרה ואצל המניקוריסטית. על הדרך היא גם הספיקה לשתות קפה עם יעל, שלא הפסיקה להתפעל מהמראה החדש. "תגבור גנטי, וואו, תגבור גנטי," מלמלה יעל בין לגימה ללגימה ואישוניה מתרחבים כל פעם על פרט אחר במראה החדש של חברתה.
"ואת לא מפחדת?" שאלה לבסוף יעל.
"ממה?" היא צחקה, אך השאלה 'אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב' שבה לקנן בתודעתה.
"ומה שלומך הבוקר?" שאלה הפרופסור.
"טוב, תודה, בסדר!" ענתה לה בצחוק מלא הנאה.
כל הצוות הצטופף סביבה לבחון את המראה החדש. נראה היה שהם מרוצים מאוד. העכברים המהונדסים התרוצצו בחינניות הכלוביהם, עסוקים בעניינים עכבריים שלהם, אדישים לגמרי להתרגשות החוקרים.
אופיר לא קם ממקומו לברכה, היא חשה את מבטו הכעוס נעוץ בגבה והשתדלה להתעלם ממנו. שיקנא, חשבה בהתחלה, אך מהר מאוד נשברה, וניגשה אליו:"אז מה אתה אומר?" שאלה והתיישבה על על השולחן מועכת תחתיה את דפי המאמר שקרא. הדפים הפריעו לה והיא שלפה אותם בתנועה מתחנחנת.
"אוף," אמרה, מה זה? מה אתה קורא כל מיני שטויות," העיפה מבט נוסף בכתוב, רכנה ונשקה למצחו," מה זה השפה הזאת? לא הבנתי אף מילה והקשקושים האלה? עזוב שטויות, בוא נצא לטייל!!!"
היא ראתה את עיניו האפורות של אופיר מתכהים ונפקחים באימה, היא שמעה אותו אומר "זה המאמר שכתבת!" וידעה שהתשובה ל'אולי מוקדם מדי להתנדב' היא :"כן, מוקדם מדי, הניסוי על עכברים טרם הסתיים!"
כל הזכויות שמורות לגיטה
