8
מחר. מחר אעשה את זה.
אני מפחדת פחד מוות מהתגובה של שימי.
אני בטוחה שהוא לא מתאר לעצמו מה אני הולכת לומר לו.
אם הוא יכעס אני אנסה להבין, אנסה להרגיע אותו.
אבל אם הוא פתאום יתחיל לבכות או משהו כזה? מה אז אעשה? אוכל לחבק אותו? אני כבר לא יודעת.
נראה לי שאני מאבדת את שפיותי. המחשבות, הלבטים, ההחלטות הקשות ומה שצריך לעשות בעקבותיהן- הורגים אותי.
כבר הזכרתי פעם את רעיון 'האי השקט?'
חשבתי שאולי הוא ינסה גם לפגוע בי. נראה לי רחוק, לא מציאותי. אבל עד כמה אני באמת מכירה את שימי? הרי הכל היה כל כך חיצוני, אז אולי אני לא מכירה אותו בכלל והוא מסוגל לפגוע בי אם אבטל את הנישואין? לא, תירגעי מלי, תירגעי.
זה כבר היום השישי שאני לא מדברת עם אודי וזה קשה לי נורא.
אני מתגעגעת אליו. כותבת הודעות ושניה לפני שאני לוחצת על 'שליחה' אני מוחקת אותן. לא להיכנע. לכבד את שימי. עד מחר לפחות.
בכל אופן אני מרגישה שאני צריכה את אודי איתי עכשיו. הוא ידריך אותי מה לומר ואיך, הוא יתמוך בי.
אלוקים, אני כל כך מתגעגעת אליו, איך נתתי לעצמי לאבד אותו ככה?
אני יודעת שגם הוא בוהה עכשיו בטלפון, מצד אחד תוהה אם יהיה לי את האומץ כן להתקשר אליו למרות מה ששימי ביקש, ומצד שני יודע בוודאות שלעולם לא אעשה את זה. הוא מכיר אותי יותר מכף היד שלו. (אפרופו כף היד, למה אנשים משתמשים בביטוי הזה 'הוא מכיר אותו כמו את כף היד שלו?' למה נראה להם שאני מכירה את כף היד שלי? אין לי מושג איך היא נראית. אז כן, בפירוש, אני ואודי מכירים אחד את השני יותר מכפות הידיים שלנו. בדוק.)
אני לא מצליחה לחשוב מה יהיה אחרי מחר? איך ממשיכים את החיים אחרי זה? איך מתמודדים? הכל מצטייר לי רק באפיק השמח של 'חופשיה ומאושרת' אבל יש בי גם פחד נורא מהאנשים שידברו מן הסתם, החיים שאחר כך. גם צריך לבטל את האולם, השמלה, את כל הדברים שעשיתי מכנית בטיפשות מוחלטת. נראה לי שאני לא מצליחה אפילו לדמיין איך ייראו החיים שלי אחרי מחר. זה כאילו עולם אחר לגמרי.
אמא היום שאלה אותי למה הפסקתי לצאת לקנות דברים, למה לא הלכתי בסוף לטעימות, כמו שאמרתי לה שאעשה.
לא היה לי מה לומר. היה נשמע לי מטורף לספר לה את זה עכשיו. היא תיכנס להיסטריה ותעשה לי בלגן. קודם אספר לשימי ואחר כך לכולם.
לשימי יש את הזכות לדעת ראשון.
חוץ מזה, שיש עוד כמה אנשים שצריכים לדעת לפני אמא. אחיות שלי למשל. אני צריכה שמישהו יחזיר אותה לפרופורציות כשהיא תתחיל להשתגע לי.
היא טיפוס שיחשוב רק על האולם שכבר הזמנו, על כל הכסף שהתבזבז, על 'מה נעשה עכשיו עם שעון וש"ס?'... ובעיקר בעיקר היא תחשוב על האנשים שידברו.
כזאת היא. כבר הפסקתי להילחם בזה.
כשלא עניתי לה, היא שאלה אם הכל בסדר. עניתי שהכל מצויין ושאני רק צריכה לבדוק כמה דברים. היא קיבלה את התשובה הלא משכנעת הזאת. נראה לי.
אחר כך הלכתי לישון.
לפני שנרדמתי נזכרתי בשבוע שעבר. אני ושימי טיילנו בגן, רחוקים מאוד, מבחינתי לפחות, מהרעיון של 'זוג מאורס, מאושר, מטייל על כרי הדשא המוריקים, מחזיקים ידיים…' הייתי עצבנית. היה קשה לי לחשוב שזה הבן אדם שאיתו אני הולכת לטייל עוד 70 שנה לפחות. ואז, כדי לעצבן אותי יותר ממה שכבר הייתי, שימי חיפש מקום לשבת. היה שם ספסל שישבנו עליו פעם, אבל עכשיו, ישבו עליו זוג זקנים. שימי, כולו התכווץ ואמר "אוי… תפסו את הספסל שלנו…" זה עיצבן אותי. המושג "שלנו" לא שייך לשימי ולי. לא יכולתי לחשוב עליו בצורה הזאת.
אמרתי לשימי "זה לא הספסל שלנו" עם הדגשה על ה"שלנו" ושימי, התמים, המאוהב, אמר "אבל ישבנו עליו" וזה הרתיח אותי "זה שישבנו עליו הופך אותו לשלנו?" שימי לא הבין מה קרה לי, הוא ידע שהבנתי אותו, ובכל זאת הגבתי אחרת ממה שהייתי צריכה להגיב. הוא לא ענה לי ולא המשיך לדבר על 'הספסל שלנו'.
אם אודי היה קורא לספסל הזה 'שלנו' לעולם לא הייתי כועסת על זה. ההפך.
בבוקר שימי התקשר ושאל איך אני מרגישה, עניתי שאני עדיין לא משהו, ושאני רוצה לראות אותו הערב.
הוא שמח מאוד והבטיח שיגיע מוקדם ככל שיוכל.
לו רק ידע.
