סיפורים בהזמנה אישית - חולות - הסטודנטית

אולי זה היה מוקדם מידי להתנדב, חשבה. אתמול זה נראה לה כל כך אקזוטי ונלהב, אבל כשקמה בבוקר הבינה עד כמה טעתה. עכשיו כבר היה מאוחר מידי בשביל למנוע את האסון אבל היא לא ידעה זאת. לכן רצה אל ביתם של המוסכניק ואשתו במטרה למנוע את הרצח הצפוי לבוא. החליטה לספר לה הכל, לא להשאיר פירור של מסתורין. השחילה בזריזות מברשת בין השינים, זרקה על עצמה חולצה שמוטה, אפילו את פס האודם בשפתיה לא הספיקה למשוך וכבר דהרה עם הג'סטי שיום קודם לכן היתה שייכת לאור.  

כשהגיע אל הבית מצאה את הדירה סגורה. על הדלת היה תלוי פתק ועליו כתוב. "אור, הלכתי לים עם הילדים. אל תברח... אחזור עוד מעט והחיים מתחילים מהיום.."

היא מצאה אותה עומדת על החול הרך כשדמעות ניקוו בזויות עיניה.

"מה עשית!!", צעקה, כשהיא יודעת שאת האשמה יהיה עליה להעמיס רק על עצמה.

"לא עשיתי כלום", שיקרה.

"תודה לאל...", מלמלה כשהיא נושפת מלא האוויר מראותיה.

"זה ממילא לא היה עובד.. עם היית שמה במרק את האבקה הזאת שנתתי לך. אבל ליתר ביטחון באתי להגיד לך שלא כדאי שתנסי."

"לא כל עצה שאני שומעת ממישהי אני רצה ועושה", ענתה בהתרסה, אבל בראשה חשבה על בעלה שוודאי לא ימות, ישוב הביתה וימצא את הפתק שהשאירה לאור. כך תחל חקירת שתי וערב, ובסופו של דבר היא תיהפך לבוגדת ולאשמה בכל, והוא לקורבן.

"ילדים! צאו מהמים. חייבים לחזור הביתה..", ניסתה לזרז את הילדים שהשתוללו בין הגלים בתקווה למשוך את הפתק לפני בואו.

"אני רק סטודנטית לכימיה, זה הכל.", ניסתה להקטין את חלקה באשמה, והוסיפה בלחש, "אני חושבת שאם מפזרים את האבקה על מאפה זה היה עובד, אבל במרק כמו שאמרתי לך זה לא צריך לעשות כלום. אולי כאב בטן, לא משהו נורא."

"מזל שלא אמרת לי את קודם, כי הוא כל כך עצבן אותי אתמול שעוד הייתי עלולה לפזר את האבקה על הרוגלך שאפיתי..", התבדחה, כשהרגשת הקלה הציפה אותה כשהרהרה במותו הקרב.

"אל תדאגי, זרקתי את האבקה מיד שנתת לי אותה", שיקרה שוב, כדי להרגיע את הסטודנטית שפניה החווירו מיד.

"תזכירי לי איך קוראים לך?"

"דנה"

"הסטודנטית דנה! את חברה של אור, נכון?", חקרה את הבחורה שהגיע.

"כן..", ענתה בהיסוס, כמי שגילו את מערומיה.

"אבל אני הייתי סתם זיון בשבילו, אותך הוא אוהב באמת"

"דנה, הוא שלח אותך אלי, נכון?"

"אני התנדבתי, הוא לא שלח אותי."

"התנדבת??!", שאלה אשת המוסכניק מופתעת.

"כן.. אני מתביישת לומר אבל התנדבתי. רציתי את הג'אסטי שלו, והוא הבטיח שאם אתנדב לעשות את זה הוא ייתן לי את הג'אסטי. כל כך רצית לקחת לו את הג'סטי הזאת שאהב. לנקום בו על שזרק אותי הבן זונה. גרש אותי בגלל שמיהרתי להגיע לאוניברסיטה, היית מאמינה? לא היתה לי סבלנות לחכות עד שיתקנו לו את הרכב במוסך, אז בגלל זה זורקים בחורה? אני אהבתי אותו, את הבן זונה הזה והנקמה הכי טובה היתה לקחת ממנו את הדבר הזה שהכי אהב בעולם, את הג'אסטי הזאת."

"התנדבת למה??", קטעה אותה.

"למצוא רעל שיהרוג אותו. את בעלך. זה היה רעיון שלי. הוא רק אמר, ספק צחוק ספק רצינות, שהיה רוצה שימות ואחר כך גם אמר שאם אלך אליך ואתך לך רעל כדי שתשימי באוכל שלו הוא ייתן לי את הג'אסטי שלו.הוא התלהב מהרעיון שלי ואני התנדבתי לבצע את המשימה. אולי גם התלהבתי בעצמי מהרעיון האקזוטי והמלהיב הזה. משהו אחר, לא שגרתי. אתגר של ממש לכל רוקח מתחיל כמוני. רצתי לאינטרנט, שם מצאתי את המתכון להכנת האבקה. הדפסתי והראיתי לו. הוא אמר שזה שטויות וזרק את הניר לפח האשפה, אבל אני הוצאתי את הניר מהפח ואמרתי לו, אני אוכיח לך שזה פועל. משם הלכתי אל בית המרקחת, קניתי את החומרים ורקחתי את האבקה במעבדה של האוניברסיטה."

"ואיך את קשורה לחוקר הפרטי?"

"אני לא קשורה אליו", גמגמה.

"אבל אמרת לי שהחוקר הפרטי שלח אותך אלי?"

"אור אמר לי שאם אגיד לך שנשלחתי מטעם החוקר את תקשיבי לי."

"אור יודע על החוקר??", הזדעקה.