דבקות

ערב, ערב שבת או ערב רגיל, היו בנות האולפנה "עשו חיל" של השכונה כפר ליש יוצאות בחבורות חבורות בל יפרדו, הן חצו את הרחוב וקשקשו ביניהן בשפה הידועה רק להן כשהן מתעלמות מחבורות הבנים של פנימית חוצות מרום השוכנת בקצה השני של השכונה.
היו שתי סיבות לכך שיצאו לפוש בחוצות, האחת הייתה מפני שרצו להוריד את כל האוכל הטוב שאכלו בערב שבת והשנייה –כי רצו לנקר את עיני הבנים של הפנימיה.
כך, בדבוקה של שלש בנות או במקרה הגרוע שתי בנות, היו חוצות את הרחוב המרכזי שהיה חסום בשבת ופוסעות לעבר הגן הציבורי.
והיה ובחור מבני הפנימיה היה מנסה לפתוח אתן בשיחה, מיד התעלמו ממנו בהפגנתיות סמכותית שכזו, אך והיה אם "נדלקה" הדמות המנהיגה של חבורת הבנות על אחד מנערי הפנימיה בשל סיבה כלשהיא, בין אם יצא שמעו בקרב בנות האולפנה על אודות גדולתו בתורה או שמא על אודות קרבת משפחה לאחת מבנות האולפנה לשעבר או אם היה גבה קומה, בלונדיני ופעיל מאוד באחת מתנועות הנוער או תנועות הימין, במקרים הללו  הן לא היו נותנות לו מנוח, מכרכרות סביבו ושורקות לו בעוד שאת הבנים האחרים הן לא ראו ממטר רבוע…

והנה, הסיפור אירע בשנת 1995, ימי שיא ההפגנות כנגד הסכמי אוסלו, ימים בהם התרוקנו פנימיות וישיבות ובתי אולפנא על מנת להביא אותם באוטובוסים אל מוקדי העצרות הגדולות בכיכר ציון וכיכר מלכי ישראל לפני שהוסב שמה, דבר שלא היה שונה מהפגנות שמאל בשנות השמונים, בהן התרוקנו קיבוצי שומר צעיר וכדומה על מנת שאנשיהם יגיעו להפגנות.

הנה, רונית, צורית ודורית, שלש בנות כיתה יא' של המגמה ההומניסטית שאחת נראתה כמו השנייה – שמלה ארוכה גולשת עד כפות רגליים, או שמלה המשולבת עם חולצה מכופתרת לבנה, שיער אסוף, מעט בהיר אך אופי מעט שונה שהלך ונעשה משותף ככל שעברו השנים, בכל מקרה הן עברו ליד לוח המודעות במסדרון המשיק לחדר האוכל המפואר, אותו חדר אוכל שלפני כן היה בצריף ולאחר מכן בתרומות נדיבים מקנדה עבר למבנה תעשייתי, שלשת הבנות  שמו לב למודעה שהושמה ליד חדר האוכל ולשונה כך:
לאחר סעודה שלישית, ערב דבקות  עם איתמר בן לוי מבני דרור.

רונית הנלהבת מכולן צווחה וגעשה, שתי הבנות האחרות הביטו בה:
"מה? מה ההתלהבות הזו?" שאלה צורית
"זה הקומונר של אחי מרמת גן! חתיך חתיך, גבוה, שיער גולש עיניים כחולות,    ממש מהפנט !"
"רגע, זה מי שליווה את הטיול לגולן?" התערבה דורית
"ממש זה, אותו בן אדם שדומה למלאך, איך שרנו לו בטיול –מלאך מלאך, הוא ממש התעצבן מזה !"כך רונית.
"מה לו ולשירה?" שאלו צורית ודורית
"הו הו.. איזה קול יש לו! קול עדין וצלול, אתן צריכות לשמוע אותו שר בערבי שירה עם גיטרה ככה בדשא מול הכוכבים!" אמרה ועיניה בהו בנקודה בלתי ידועה אי שם.


"חן וכבוד, יתנו למלך יוצר כל, ילכו מחיל אל חיל אל חיל…"
כמאה בנות האולפנה סיימו את ארוחתן ואת השירה הסטנדרטית של הסעודה השלישית המכובדת שכללה ארוחת פרווה עם קצת דגי טונה, מעדן חלב וסלטי שמיר…

ראש האולפנה, אדם מכובד, עיניו עצובות קמעא, עם עניבה וזקן קצוץ, כיפה סרוגה גדולה, עמד בראש השולחנות וקרא:
"כמו שהבטחתי וברגע האחרון הצלחתי, הנה הוא – איתמר בן לוי"

בחור צעיר וחסון, גבה קומה ועיניו חודרות, חולצתו ומכנסיו לבנים וארבע כנפות יוצאים לו מארבעת צדדי המכנסיים, כיפה מוטה לצד בסגנון בני עקיבא, הוא ניגש לראש השולחן הראשי:
"שבת שלום בנות יקרות, בנות אולפנה" אמר בקולו הרך והנעים "כמו שחלקכן יודעות, אני קומונר בתנועת בני דרור ברמת גן, היום הנחתי פעולה של גרעין הנחל כאן בשכונה ובאתי בהזמנה של הרב הוכשטט לערב דבקות, אצלנו בסניף השחרור ברמת גן רגילים לערב כזה כבר שנה שנייה"
הוא המשיך לומר כמה משפטים ומיד התחיל בשיר הראשון:
"צמאה צמאה נפשי לאל…" כשהבנות מלוות אותו בשירה ומוקסמות מקולו ומן הנוכחות הכריזמטית שלו.
לאחר מכן הנעים בניגון חסידי חדש ששמו "טיול בשדה" המושר בדרך כלל בחסידויות קרמניץ וסלובאדק, הניגון הסוחף כישף מעט והבנות שרו בדבקות כמו מנטרה חוזרת ונשנית  והוא סוחף ומתנועע בכל מטר תשעים גובה שנתן לו היושב במרומים משל היה רקדן ולא קומונר בן שבע עשרה בסוף כיתה יב'.
לבסוף לאחר עשרים דקות סיים בשיר אחרון "שמרו שבתותיי" ונדם, לא לפני שאמר תודה על שיתוף הפעולה"
רוב הבנות הוקסמו, חלקן משכו כתפיהן באדישות ואמרו כי הן צריכות להתבגר קצת בכדי שיהיו בנות זוג של אדם כה כריזמטי זה.
רונית שהתלהבה מהמודעה וגם מן הבחור, נשארה בהתלהבותה אך לא נכנסה לאקסטזה, צורית החזיקה עמה, ורק דורית תלתה מבטה בבחור ולא הפסיקה לחשוב ולחשוב, עיניה בהו בנקודה כלשהיא בשולחן העמוס, היכן שאמור לשבת איתמר שגמר את ההלל על ערב הדבקות הנפלא.הנה הוא שם מדבר עם ראש האולפנה, ניכר בקומתו הגבוהה וראשו עטור הבלורית, הוא כל כך מהפנט!.

ראש האולפנה, הרב הוכשטט ישב ליד איתמר, לידם ישבו אחד המורים ואשתו עטויות השביס.
"מחר אני צריך להגיע לפעולה בקרית מוצקין, ממש בשעה שש בבוקר ואין לי איפה להיות" קונן איתמר במן עצב באוזני ראש האולפנה.
"אין שום בעיה חבר, היית כל כך נפלא ומקסים, אני אתן לך את המפתח של חדר האירוח ותוכל לישון שם עד מחר, אני אפנה אותך לאב הבית.
כולם קמו מן השולחנות ופסעו אל עבר בית הכנסת שם ערכו את ההבדלה,
דורית קמה ופסעה מבלי משים אחר איתמר, היא בהתה בו בגעש בלתי מוסבר, ושמעה אותו ממלמל לעצמו:
"חדר ההארחה, חדר ההארחה"
לאחר מכן חש במבטה, ראה בעיניה משהו בלתי מוסבר, אך מובן והתרחק משם.

לילה
הבנות היו בפנימיה מוכנות לקראת שינה, חלק מהן עסקו בשיחה על אודות האורח המהפנט וחלק אחר שיחקו או הכינו שיעורים לקראת יום ראשון.
דורית ישבה בחדרה, מלאת מחשבות, מעולם לא הרגישה כך, מעולם, הבחור מילא את כל חדרי ליבה.
חיכתה עוד שעה ונלחמה עם עצמה במלחמה פנימית שהתבוסה לאחד משני הצדדים נראתה באופק.
"חדר ההארחה, חדר ההארחה" מלמלה בלבה, "זהו אותו חדר שצמוד למבנה הכיתות"
היא כיסתה את עצמה במן צעיף דק על חולצתה הלבנה המכופתרת ומצאה את עצמה פוסעת בכיוון אותו חדר די נחמד ששימש את האורחים שבאו להתארח.
הגיעה אל הדלת ובדקה אם אין עובר ושב, היססה מעט, פנתה אחורה ושוב חזרה, אחר כך דפקה דפיקה מהוססת ועוד דפיקה.
הדלת נפתחה ואיתמר הופיע מופתע או לא, לובש מכנסיים בלבד ומבנה גופו העליון חשוף ומורה על חוסן ואתלטיות.
מתח עמד באוויר, מתח שאפשר לחתוך בסכין, בעצם שניהם חשו בזה, הוא הביט בבחורה הרזה ובהירת השיער וחש משהו:
עיניה בערו כמו שדה קוצים, שפת הגוף שלה.
"מה שמך?"שמעה את קולו לראשונה
"דורית"
"את מוזמנת" שמעה.
הוא  הכניס אותה וסגר את הדלת לא לפני שבדק אם מישהו ראה.

הבוקר של יום ראשון תפס את דורית כשהיא חשה מדלת חדר ההארחה, סגרה כפתור אחרון בחולצה הלבנה, שרכה את אחד השרוכים, וניסתה לשוות לשיערה צורה מסודרת, הוא כבר לא היה בחדר ופתק השאיר אחריו.
היא אחזה בפתק ביראת קודש ומיהרה להגיע אל חדרה בפנימיה, שם בוודאי תיקח את הילקוט ותמהר אל סדר יומה.

עוד ערב דבקות הסתיים, בנות המדרשייה בגבעת נחמן יצאו מחדר האוכל ופניהן החוצה.
אחת הבנות שעיניה בוערות הביטה בבחור הכריזמטי ההולך ומתרחק, היא הלכה מעט בעקבותיו ושמעה אותו ממלמל חצי בקול חצי בלחש:
"חדר שמונה, חדר שמונה"