גלתיאה.

את גלתיאה ראיתי לראשונה בפריז. לא, זה לא נכון. את גלתיאה ראיתי לראשונה בראשי. בחלומותי. בדמיונות שקריים של יופי. את גלתיאה האמיתית ראיתי לראשונה בפריז. לא, גם זה שקר. גלתיאה של דמיונותי הייתה אמיתית. את גלתיאה הממשית ראיתי לראשונה בפריז. דומות לה כבר ראיתי בכל העולם, ואת דמותה ראיתי בחלומות, אבל היא הייתה קיימת. קיימת, נראית ועדינה להפליא תחת אצבעותי ביום אחד נפלא של אוגוסט, שהמם אותי בקרירות ובענניו האפורים ובגשם השוטף שבו.

העננים צבאו על העיר והטילו מצור על השמש, וכל הרחובות הרצופים הובילוני בשביל אחד. סמטאות משונות הדריכו את עיני אל חדר קיצי אחד שקירותיו צבועים באדום וצהוב. זעקתם לכדה את מבטי ושם, בתוך אותו מבט, ראיתי אותה.

היו שם עשרות כמוה, רפויות, ספק צפופות וספק מרווחות בין הקירות, כולן יפות וכולן נראות תמיד מחוץ לטווח השגה, עוטפות את עצמן במסתורין ועוטות הילה כהה של ריחוק. אין איש יכול לדעת אם יופין אמיתי או שמא הוא רק אחיזת עיניים מרשימה, אך למרות זאת הלב נמשך אליהן כמטורף.

גלתיאה הייתה אחת מהן. היא לא הייתה אחרת, פשוט יפה יותר. מלכותית. חזקה ועדינה בו זמנית, כרשת עכביש. הדוקה אליך אך נחה ברפיון תמידי, מרחפת בין דמיון למציאות. כל השאר נדמו כזיופים זולים ומושלמים לעומתה.

גלתיאה ניצחה אותי במבט יחיד, ומיד הגיע הרגע הקצר שנמשך לנצח. בתא קטנטן הסגור בוילון פשוט, עטפה אותי ביופיה. ברגע אחד קצר שנמשך לנצח הרגשתי וראיתי אותה, את מגע הקטיפה שלה על עורי, את אחיזתה העדינה בזרועותי, את שליטתה הנצחית בגופי. המחשבה על כך הייתה מצמררת ומחשמלת כל כך עד שכמעט הרתיעה אותי, אבל הרעל הקר שבה היה ממכר ולא יכולתי לשאת הצורך להתנתק מגלתיאה ולהרחיק אותה מגופי ומאהבתי. ידעתי שאם בעבר טרדה את מחשבותי פעמים, מהיום הזה והלאה תמיד תפקוד אותן. בכל הימים ובכל השעות. החל מהרגע הזה, לבי יימצא לנצח כאן. בסמטה המשונה בפריז. בחדר אדום וצהוב שקירותיו זועקים. מעל, מתחת, עם ובתוך גלתיאה.

את גלתיאה ראיתי לראשונה בפריז. תא קטנטן הסגור בוילון, מאה ושמונים יורו וחדר שקירותיו זועקים, ולא אראה אותה שוב לעולם.