"כועסת ונואפת היא עומדת כמו נציב מלח מביטה לתוך עיניו.
שולפת את גופה ממצולות הים רק בכדיי להטיח בכל השוטים, בכל החושבים שאולי הייתכן.
שואגת בקולי קולות וקולה נשמע כ"כ עמוק עד שהאלים יכלו לשמוע את איבריהם נוקשים על עצמותיהם האלמותיות.
הוא לא ראה מימיו אותה כך כועסת, פגועה וסוררת.
"אייך היא יכולה בכלל לעשות לי את זה!!!
לגנוב ממני את התהילה?
את היופי?
מה עם כל הכמיהה של אנשים שנעלמה מהם בגלל מראה שוטה כמו שלה!
ארורה תהיה!!!
תמיד הייתי , ותמיד אשאר האישה הכי יפה עלי אדמות, כך היה ויופיי הוא נצחי.
היא מתחבטת בינה לבין עצמה, רוקעת ברגליה הנה והנה , חסרת מנוחה, אובדת עצות.
שיערה הארוך והמוזהב מלטף את גבה הארוך , גיזת זהב מלאכותית כרוכה סביב מצחה והיא מלטפת אותה, מעבירה אצבע עדינה לאורכה וחושבת לעצמה כמה הייתה רוצה לגנוב את אחת מגיזות הזהב הבלתי ניתנות להשגה של אותן כבשים אוכלות אדם אך אותה נערה שוב הבזיקה בזיכרונה וזאת השליכה את אותה תשוקה שהפריעה את מחשבותיה והמשיכה אחריי גידופיה לאותה נערה.
"אני רוצה שתפגע בה.
כן , אני רוצה שתשלח את כל כעסייך ואת כל חמתך על אותה נערה, תכאיב לה במכאוביי אימך.
מי הוא האדם , מי הוא הנועז שיאמר שיופיה בלתי יתואר ומשתווה ליופיי?
אני היא ונוס!
אלת התשוקה והיופי!
והיא?
יצור נאלח שכמותה, אנושי ומדמם, אני רוצה שתהרוג אותה!
כן ! לא.....
אל תהרוג אותה..
תיתן לה למות בעודה חיה, תשלח את אחד מחיצייך ותגרום לה להתאהב באדם הכי מכוער עלי אדמות , תגרום לה לסבול.
ארוס ילדי, האם יש הסכמה בליבך ?"
"בהחלט כך " הוא הביט בה בהערצה.
"אז מדוע משתהה אתה על הגזוזטרה? "
הוא נעלם, כאילו לא היה, והשאיר אוויר נקי אחריו מה שגרם לזיעה הקרה ששטפה אותה להתייבש כהרף עין וחזרה למצולות הים.
"תראו אותה, אייך שהיא מתהלכת כאילו האדמה הייתה ענן השקוף שמרחף תחתיה " עיניי אישה ענקיות נפערות שפסיכה מתהלכת שוכחת את עצמה מהרהרת על הבלי החיים.
"יופייה כשל ונוס" האישה שלצידה מעירה.
"ואין יותר יפה מוונוס " קול שלישי וצורמני חותך בהחלטיות ובתוכחה.
"אך כרגע יש, היא כאן מולנו, מתהלכת כמו מלאך עם פעימות לב" עיניי האישה עדיין פעורות ומביטות בה בהשתאות, התשוקה פורצת מעיניה והיא מרגישה כאילו זה עתה יכלה להתאהב באותה אישה.
"שמה פסיכה" כך התלחששו האנשים וטענו לשמה זה של הנערה.
"יופייה ועלומיה ... פסיכה." הבחורות הביטו בה עורגות ליופייה ושורת הצופים רק גדלה מרגע לרגע, ואז הוא הגיע.
כמו סופה משאיר אחריו את האוויר מבולבל שאינו מבדיל מי הם רוחות הצפון ,הוא מחדד את אחד מחיציו ,זוקף את הקשתית ואת גבו בו זמנית ומחכה לרגע בו היא תסתובב לכיוונו ויוכל לחצות את ליבה באחד מחיציו.
שהיא הסתובבה הוא השתנק.
גופו התקמר והחץ נשבר , הקשת נקרעה ועיניו התמלאו באור .
הוא מעולם לא ראה יצור אנושי יותר יפה מאותה נערה שעמדה שם.
לרגע נראית כנועה ומופחדת ולרגע שני נראית אצילית ויופייה נראה לא אנושי כלל וכלל.
הוא היה שבוי בתוכה כמו עובר במי שפיר , הוא יכול היה להאמין שזוהי היא אהבתו האין סופית לאותה בת תמותה אך פחדו ניכר בפניו מהמחשבה שמא אימו , ונוס, תדע זאת .
פסיכה התהלכה מחויכת וטובת לב , זורקת מבטי אהבה לכל עבר מחפשת את שאהבה נפשה אך לא מצאה אותו.
והנה אביה מגיע אליה מושך בידה מתוך סמטה חשוכה , מלביש אותה בבגדי אבל דהויים ובלויים והם הולכים אחריה שורה שלמה שמבכה אחריי יופייה הנגוז לעיניהם.
דוחפים וצורחים, כועסים ואינם מבינים והוא אביה, מביט בה.
הצעירה מבין 3 בנותיו, הרווקה שנותרה , היופי האלמותי שלה, הוא יכול היה רק לקונן את קינתו עליה ולהיזכר במילותיו של אפולו ברגע ששאל לעזרתו.
“דע לך – לא איש ישא את פסיכה לאישה, אלא דרקון מתועב ואכזר. קח אותה בבגדים של אבל, אל הצוק הניצב בראשו של ההר. חתנה הוא איום, מפחיד ומסוכן, אבל זה גורלה. כך נגזר ונחתם".
הוא הרגיש שהוא שולח את בתו הצעירה, בתו האהובה עליו מכל אל הכלום, שולח אותה להיות אומללה לשארית חייה והיא , בכניעות ובצניעות , נשקה למצחו , למצחה של אמה ולשאר אחיותיה ונפרדה מהם לשלום.
הלכה לה לגורלה המר.
ירד הערב והקור החל לחדור לעצמותיה , והיא חיכתה לגרוע מכל.
אייך יכול להיות גורלה כה מר מיררה ובכתה לעצמה, בודדה מכל נפש אנושית.
בעודה מבכה על גורלה רוח נעימה החליפה במשב רוח קליל את הקור המאיים, בידר את שיערה ברוח ניפח את בגדייה המהבילים ונשא אותה הרחק מאותו מקום שכוח אל.
שהיא יכלה לפקוח את עיניה ממש היא הייתה מרותקת לכל אשר סביבה.
עמק ירוק ואדמה פורייה.
נחל מים צעיר השמיע קול של פכפוך וציפורים השמיעו את שירתם שהפעימה את ליבה בשמחה והתרגשות , נוגעת בכל עלה מריחה כל פרח היא בודקת וחוקרת את אשר נגלה לעיניה והם מוקסמות מיצירת טבע מושלמת זו.
מסיטה עלה אחד וקבוצת עלים נשרכת יחד וחושפת בפנייה ארמון ענק שלא היה מעשה אדם.
קסום ומושלם ביופיו, כיופייה של פסיכה.
נכנסת היא מריחה את ריחו הקוסמי של אותו ארמון, מלטפת סדינים רכים , מלטפת מיטות נוחות , מביטה בשלל צבעים ובאלפי מסדרונות ואז היא עייפה ונחתה למשכבה באחת מאותן מיטות רכות שמגען הסב לה עונג בתולי.
פסיכה שקעה בחלומות ונדדה נדודים בראשה עד שלפתע הרגישה בחום גוף אחר הנמצא סמוך אליה, כ"כ קרוב עד שיכולה הייתה להריח את ריחו ולהרגיש את מגעו.
שהיא נגעה בו בכדי לדעת אם יש חיים אכן באותו עלם שחשבה שהוא אותו גורל אכזרי שטומן את חובו בחייה ידיהם החלו לחפש אחד את השני והם התעלסו באהבים כל הלילה ואת כל שאר הלילות לאחר מכן. והיא, לא ידעה איך נראות פניו, וגם לא מי אותו אדם שהסב לה אושר שכזה.
אך שמחה שגורלה לא גרוע כמו שכולם חשבו.
היא הרגישה וידעה שבלי לראות אותו יכלה לאהוב אותו לנצח שלם, ששום דבר לא יכול היה להפריד בניהם.
"הקשיבי פסיכה, יש בי רעיון כביר , הדליקי נר קרוב לפניו וחשפי אותו בפנייך ." אחותה הגדולה הבריקה רעיון.
"ואם הדבר יפגע בו?" פסיכה אומרת בדאגה חוששת על אהוב ליבה.
"תכבי אותו בטרם עת".
חייכה ורצה לאותו ארמון מוקסמת מרעיון זה היא מדליקה נר שעווה שימיו כבר גרמו לו להיראות יותר זקן מאפולו עצמו.
היא הביטה בו ונדהמה .
גם מיופיו וגם מזהותו.
זה היה קופידון\ אמור\ ארוס.
הוא ולא אחר.
שוכב שם עם כנפיו האציליות שמשוחות בצבע לבן פנינה מרהיב .
מוקסמת מיופיו תחושת הזמן נעלמה ממנה וטיפת שעווה הקיזה את דמה עליו והוא התעורר לאורה.
"אייך יכולת לעלות בי את ספקותייך , אייך יכולת להמרות את פי?"
"הסקרנות....זו לא אחרת מ..."
הוא הלך ממנה והבטיח לה שלא תראה את זיו פניו שוב לעולם.
פסיכה חזרה לימי העצב והשכול ולא ידעה מאום על ארוס בדיוק כמו שהבטיח, והיו רגעים שחשבה זאת לחלום ושהאמינה שלא כך היו הדברים אלא אמת לאמיתה החליטה שהולכת היא לדרוש את שלומו בבית אימו אשר תיעבה אותה יותר מכל אחד אחר.
בעזות מצח הופיעה על מפתן ארמונה, מקושטת בפעמוני אהבה ודורשת למקום הימצאו של אהוב ליבה , אך זו לא נכנעה והציעה לה את עזרתה למצוא אותו רק אם תהיה לה משרתת.
ונוס החליטה לבחון אם כישוריה אכן מתאימים לבן האלמוות שלה. ארוס, ועל כן החליטה להטיל עליה את משימותיה הבלתי ניתנות להשגה ולבחון את האומץ שהריח ממנה כמו פרפיום.
המשימה הראשונה הייתה חדר מלא בזירעונים, אשר היה עליה להפריד לפי סוגים עד הבוקר. משימה
שהיתה בלתי אפשרית אלמלא באו הנמלים לעזרתה של פסיכה וכך היא הצליחה.
משראתה ונוס שפסיכה עמדה במשימה ,כעסה זעם בקרביה עוד יותר ואז שלחה אותה למשימה שנייה – להביא תלתל זהב מצמר הכבשים אוכלות האדם אשר בו חשקה יותר מכל. במשימה זו קיבלה פסיכה עזרה מקנה הסוף.
היא הגיעה אל מקווה המים בבוקר, אך קנה הסוף אמרו לה שתחכה עד שהכבשים שיבואו בערב לשתות מים יעזבו את המקום, אז תוכל לאסוף את הצמר שייתפס בקנה הסוף. פסיכה אכן עשתה כפי שקני הסוף יעצו לה, כך הצליחה במשימה והביאה לוונוס את הצמר.
אז שלחה אותה ונוס למשימה שלישית – עתה צריכה הייתה פסיכה להביא מים ממי נהר הסטיכס – נהר המתים, שוב קיבלה פסיכה עזרה מן הנשרים שהביאו לה מים בכלי וכך שוב חזרה אל ונוס כשהיא ממלאת את משימתה.
משימתה הרביעית הייתה לרדת לשאול, אל פרספונה מלכת השאול, בדרכה היה עליה לחלוף על פניו של קרברוס – הכלב בעל ארבע הראשים השומר על ממלכת המתים. פסיכה צריכה הייתה להביא לונוס מפרספונה קופסה בה בושם של יופי ונעורים נצחיים. איש זקן עזר לה לעבור על פני קרברוס והיא קיבלה את הקופסה. אך בדרך חזרה נכנעה לסקרנותה, פתחה את הקופסה ונרדמה מיד.
ארוס לא יכול היה לשמור את אהבתו ואת געגועיו לפסיכה וברח מחלון חדרו ותר אחריי צעדיה הנואשים למצוא אותו.
שמצא אותה ישנה שלח לראשונה חץ שגרם לה להתעורר בעוד ונוס מביטה על כל הנעשה , מביטה על אותו זוג מאוהבים שלא ידע כלום יותר מאהבתם.
היא הביטה בה והחליטה להפוך אותה לאלמוות , נתנה את ברכתה לממלכת האלים והשקתה אותה באמברוזיה (נקטר האלים ומשקה האלמוות)."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
סיפור זה מוקדש לאלה שלי- נאדין.
את בשבילי כמו ארוס.
רק שארוס היה יותר שובבJ.
