לחשוב בגדול מאמר שלישי בסדרה
בעתות מצוקה פתאומיים אנחנו מתרפקים על הנוסטלגיה. זכרונות באים ומציפים אותנו מכל עבר סוגרים עלינו וטוב לנו שם. אני מאמינה שעל השלום עומד העולם. כדי ליצור שלום עם הבריות , צריך דבר ראשון ליצור שלום עם עצמנו. כשטוב לנו,העולם נצבע בצבעים של זריחה, תקוה ואהבה עוטפת אותנו, כשרע לנו פיזית ונפשית הסביבה הקרובה לנו נצבעת בצבעים קודרים ,כי אנו מרשים לעצמנו לגזול ממנה את שמחת החיים ודורשים הזדהות מוחלטת עם הכאבים הנפשיים שלנו. כך העולם נוהג מימים ימימה. זו לא המצאה שלי.
חידשתי קשר עם אדם יקר לי מלפני עשרים שנה. היתה בינינו חברות אמיצה עם עליות וירידות כמו בכל מערכת יחסים מוכרת שיש. אני משוחחת עמו פעם בחודש ויש לו תובנות מעניינות על החיים. עם הזמן כשמתבגרים השקפות החיים שלנו משתנות. הנסיון וחוכמת החיים הנרכשים במהלך חיינו הופכים אותנו לאנשים מעניינים. הכי אני אוהבת אצלו את הנאומים הארוכים שהוא נואם לי בטלפון. אני חושבת שבכנסת שלנו החמיצו דמגוג ורטוריקן ואני בטוחה שביניכם יש אנשים מעניינים לא פחות שמקומם היה להוביל אותנו בתחומים שונים של החיים בארץ והם מתפלצים בתוכם מאמירות ריקות חסרות פשר ותוכן שמשמיעים נציגינו בכנסת.
זה נורא בעיני לשמוע ברדיו כל בוקר מי בעד ההתנתקות ומי נגד ההתנתקות? רק השאלה הזו מקוממת אותי ויוצרת חברה חצויה. חברה שלא יודעת את נפשה מרוב תחלואים פיזיים או נפשיים. משהו קורה לנו ואין לנו שליטה כשהכדור מתגלגל במדרון, אי-אפשר לעצור אותו. ביום בהיר אחד הסעתי את ילדי בשעה מוקדמת לבית-הספר. היתה לי זכות פניה שמאלה בכביש דו סטרי. זיהיתי רכב חונה במסלול שלי והתחלתי את הפניה. כשכבר סיימתי אותה נפתחה פתאום דלת ולא היתה מניעה לחבטה שרכבי חטף בצד הימני שלו. בני הבכור ישב קרוב אלי, נער בן ארבע –עשרה שיודע את כללי הזהירות בדרכים ואומר לי:"אמא את בסדר ? זו לא אשמתך, לא היה איש ברכב החונה,. הנהגת התעלמה מהתנועה החוצה אפילו לא הסתכלה ימינה או שמאלה, פשוט פתחה את הדלת." ילדי האחרים מפקדי משמרות הזהב, יצאו מהרכב בדקו נזקים ורשמו את מספר הרכב שפגע. ילדי מכירים את חוקי התעבורה בכביש הודות לתפקיד האחראי שלהם, בשריקתם הם מאפשרים לילדים לחצות בבטחה את הכביש ולהגיע בשלום לבית-הספר.
שלושת ילדי יודעים שאני נהגת זהירה ולמרות הזעזוע של הבוקר בלי תיאום ביניהם. הם דאגו לשלומי וצלצלו אלי בהפסקותיהם מבית-הספר, אפילו סיפרו על-כך למחנכים שלהם.נוצר מן מצב כזה, שזה באמת לא משנה אם אתה צודק, אתה חייב להיות חכם על הכביש להחליף פרטים עם הנהג הפוגע. במקרה שלי זו היתה נהגת המסיעה ילדים ברכב מסחרי שלא צייתה לתמרורי הבטיחות בדרכים וחשבה שהכביש הוא רכוש פרטי משלה. רק שתדעו שהיא לא זזה מהרכב שלה, פתאום צץ אדם בשנות הארבעים לחייו ולקח בעלות על הגברת ועל הדלת שניזוקה. הוא דיבר אלי במתיקות, ניסה "לסבן" אותי. אבל כשהצגתי את עצמי כיו"ר ועדת –האתיקה של אגודת הסופרים וביקשתי לראות חוקים ותקנות שמעתי כבר מנגינה אחרת ממנו. אין טעם להתעצבן ולקחת ללב הבריאות שלנו חשובה מאוד.
לפני שנה וחצי התודעתי אל אישה העוסקת בטיפול אנרגטי בבריות. משחררת אותם מלחצים ומתחים. עוזרת להם לפסוע בשבילים של אור, של תובנה אישית, נותנת להם כלים לבנות את עצמם מחדש. כמוה יש מאות בארץ והתחרות קשה עד מאוד. אבל בכל פרנסה המכבדת את עצמה יש סיפוק גדול אם אנחנו עובדים עם האנשים שלנו ויוצרים את החיבור הזה של הקשר המחבר אמון, הפרייה ונתינה. יש לי קשרים נרחבים בתחום הספרות בארץ ובעולם כמבקרת ספרותית, כמשוררת וסופרת. מעולם לא אמרתי שיש לי קשרי- עתונות. אני מיודדת עם מנחי תוכניות רדיו וטלויזיה שראיינו אותי על הכתיבה שלי, על העבודה שלי עם ילדים מאושפזים במחלקות סגורות, עם חיילים שלקו בהלם קרב במלחמות "יום הדין" ו"שלום הגליל". מעולם לא הבטחתי לאישה הזו ,כתבה בעיתון. אני יכולה לקדם אותה בכתיבה שלה , כי זה התחום שלי. בגלל שלא השגתי כתבה בעיתון הואשמתי והקשר בינינו נותק.
אני יכולה לומר לכם, ידידי הקוראים, שקשר בן שנה וחצי לא מוטט אותי. הקשר הסתבר לי מחד היה קשר תועלתי מבחינתה. מאידך, לא איכפת לי לתרום מהידע שלי לכל אדם באשר הוא אדם. אני ממשיכה הלאה. אני פוסעת בנתיבים של אור.
עכשיו כשאני מדפיסה לכם את הרשימה , אני שומעת נעימות מתוך הסרט "עיניים פקוחות לרווחה". הצלילים הבוקעים מתוך התקליטור נותנים לי חדווה לכתוב. היום אני לומדת יום בשבוע כדי להיות מטפלת בריפוי העוסקת בשילוב אמנויות. אני פוגשת ביום הזה אנשים נפלאים מגיל 27 ועד 60 וזה עושה לי טוב. הדרך שבחרתי בה להתמודד עם החיים, תהיה תמיד עם מהמורות. על חלק אצליח להתגבר ועל חלק לא. אלה שמכירים אותי ואני חשובה להם תמיד יאירו את עיני ויתנו לי כוח להמשיך. זה הדדי מבחינתי. זו ההפרייה שלי אליהם.
בעתות מצוקה, יש לנו על מי להשען.
אני בוחרת לסיים את הרשימה הזאת על ספר שכתבה אילנה אבן טוב "אוצרות שהים נותן לי" שירה ופרוזה. את הספר הזה קראתי מהסוף להתחלה פעמיים. איזה קול פנימי הדריך אותי לקרוא אותו ככה מהסוף. ואז גיליתי את מסעה הפנימי של המשוררת והסופרת אילנה אבן טוב. אילנה בת להורים ניצולי שואה, שכלה את בנה בכורה רונן, קצין בחיל-האויר במסגרת שירותו הצבאי. למרות הכאב והדכדוך באו כוחות פנימיים שהאירו את מעשיו של רונן ונתנו לה לפרוץ החוצה ולהתחבר אל הקול הפנימי שלו שיצר קשר עם ילדי אתיופיה . בספרה "תנו להם לדבר"-כתיבה יצירתית של ילדים אתיופיים. אנו נכנסים אל עולמות של דמיון ומציאות. געגוע אל העבר. געגוע אל המסורת. חלום והגשמה. נסיונות התקרבות בין ילדים ישראלים לבין ילדים אתיופים היוצרים גשר של תקוה. גשר של שלום,הידברות ופתיחות בין הבריות.
"אולי זה הקול האלם שלפני הצעקה" זה הקול הפנימי בספר "אוצרות שהים נותן לי" כוחות של זרימה לרחף עם השחפים. לנוע עם אדוות המים למרחקים אינסופיים הנושקים לאופק בגעגוע. להאזין לקולות הרוח והטבע המתרונן הצובעים את נשמתנו באור של אהבה, פיוס והשלמה. להרגיש חלק פועם מתוך ההוויה הגדולה שנקראת חיים. לזרום עם המחשבות, הצבעים, הגעגועים לאנשים החיים בתוכנו, ההולכים איתנו לכל מקום למרות שהליכתם הפתאומית מאיתנו הותירה בנו את הקול הפנימי שלהם, הנותן לנו כוחות להמשיך לזרום ולהאיר את סביבתנו שעל השלום עומד העולם ורק כך האמונה שלנו תתחזק. לחשוב בגדול..להאיר את העולם בתובנות של
"סבלנות העץ כמו סבלנות המים כמו
האדמה מחוץ לזמן שאני מכירה.
בזמן אחר כל שעה היא
פרדה."
"רק כמבוגרים אנו מודעים למילים כמגדירות תחושה. מנסים לגשש מבעדן אל קפלי ההבנה ואל אפשרויות הפיוס. הדברים האלה מסובכים יותר. הסיבוך אינו באמירה, הסיבוך הוא בשורשים שהמילה נוגעת בהם. בזיכרון למשל,בהיותה בת חמישים, בגיל בו מתה אמה, נהרג בנה. זה היה ב-26 בנובמבר 1990 והוא בן עשרים". הידיעה הזו מאירה את נתיבי הספר בצבעים של סתיו, בשמים מעוננים הנשקפים מתוך המים בסטוני קריק. קולות וצלילים באים מתוכנו ומתמזגים עם קולות זרימתם ותנועתם של החיים העולים מתוך האוצרות שהים נותן לי רק לקחת , לאחוז בהם ולאמצם אל לבי.
הספר הזה נתן לי כוחות של ריפוי והתבוננות מעמיקה אל הנפש החבויה שלי. גם אני כמו אילנה חוויתי אובדן פתאומי. אמי עליה השלום הלכה לעולם שכולו טוב לפני ארבעה וחצי חודשים. ספרה של אילנה נתן לי אוצרות שאימצתי אותם אל לבי וחיזק את האמונה שלי בבורא העולם. כוחות הריפוי שלנו מפצעי החיים מצויים בתוכנו. אנו רק צריכים להקשיב לפעימות הלב, לאיושת הרוח, לצווחת השחפים, לקול משק כנפי האנפות והחסידות,לקול הפנימי המדריך אותנו מבפנים שהחיים שבריריים ואנו צריכים לשמר את היופי, השלווה והרגשות שלנו מתוך הידיעה שהחיים הם ברי חלוף. אנו רק יכולים להרגיש חלק מתמונה שלא הושלמה ולזרום עם החיים. קולות הזרימה והתנועה מרפאים את הכאב ואת החסר העצום של האובדן.
