"געגוע" מאת גלי צבי-וייס
לעתים עיניי צדות מילה אחת שפותחת לי שער קסום אל מחוזותיו של הזיכרון, "געגוע" ויש בה רכות ועדנה המכילות את עוצמת החוויה.
פנס הרחוב שופך זהוב בין גומות המים,
כמו צייר על בד קנבס ריק ביד אמונה.
ניעות הזוהר על קדרות-העומק
מרצדות סיפור שבשתיקה,
של האוחז בהגה
ומחשבה נודדת אל החוף שלה.
ארוחה בשניים עם שפלות-עיניים,
חוף מוזהב נוצר צלילי פרידה-לחה.
בין אופק לרקיע נדלק-כבה הגעגוע
כמגדלור באדמומיות-הפעימה,
סילואט דמותה בשקיפות המים
מטפטף זהוב לתוך גומה שקערורה.
תמונה אוניברסאלית על לובן קיר נעוצה.
לעוצמת החוויה ולהתרשמות מהשיר קוראים "אימאז'". זו ההתרשמות הנחווית בקריאה בפעם הראשונה, ובפעמים הבאות של הקריאה החוויה רק מתעצמת והופכת לתמונה מספרת.
האימאז' היא התרפקות על הזיכרון של תמונה בשקיעת היום. ויש בתמונתיות הזו ערבוב של צבעים זהב ושקיפות של מים. מה שעוד ממקד את שקיעת היום הוא פנס הרחוב שאורו הזהוב נוגע בכביש ובמדרכה. " פנס הרחוב שופך זהוב בין גומות המים " ציור לשוני המשלב האנשה ומטאפורה יחדיו עושה את הציור הזה למיוחד מאוד. פנס הרחוב זורה אור בין גומות המים, פעילות הפנס היא האנשה- הענקת תכונות אנושיות לחפצים דוממים. "גומות המים" זו מטאפורה מקורית וחדשנית ההופכת את שלוליות המים מיום חורפי למאוד מיוחדות. המטאפורה –שימוש במילה מתחום אחר והשאלתה לתחום אחר.גומות הן שקע קטן בלחיים הנראות כמו חיוך. הציור הלשוני "גומות המים" הוא החיוך שבא מיום סגרירי. ואת החיוך מאיר פנס הרחוב המשתקף בהן.
הבהוב אור הפנס אל תוכן ביום סגרירי השוקע לאטו מראה את השתקפות הפנס בתוך גומות המים המוארות באורו.
פעילותו של הפנס צובעת את אור היום הדועך בקדרותו." כמו צייר על בד קנבס ריק ביד אמונה ". הפנס הופך למיומן כשהוא צובע את קדרותו של היום בצבעיו כצייר. זורה בו אור היוצר חמימות צבעונית הנוגעת בשולי המדרכה והכביש. " ניעות הזוהר על קדרות-העומק / מרצדות סיפור שבשתיקה,/של האוחז בהגה
ומחשבה נודדת אל החוף שלה." תנועות האור המרצדות מפנס הרחוב נוגעות בגומות המים, בקדרות העמוקה שלהן. פירוש נוסף שעולה במחשבותיי, שתנועות האור הזוהר של הפנס מרצדות כמו משיכות הצבע של הצייר המאיר את קדרות היום בצבעים חמים.
תנועות האור זהבהבות ובוהקן מאציל על סיפור חבוי בשתיקה של האוחז בהגה האץ לו לדרכו. רק מחשבתו הנודדת אל החוף של אהובתו יכולה להעיד, שהוא כל כך עסוק בנהיגתו, בריכוז על הכביש למרות הגעגוע שמגיח במחשבתו הנודדת. יש כאן האנשה מדהימה – המחשבה נודדת אל חוף המבטחים שהיא האהובה." ארוחה בשניים עם שפלות-עיניים,/חוף מוזהב נוצר צלילי פרידה-לחה.". שני הטורים השיריים האלה מכילים התפכחות. הגעגוע של המחשבה הנודדת של האהוב נוגע בחוף המבטחים שלה, אל מה שהיה קודם ביניהם: ארוחה רומנטית עם עיניים מושפלות המעידות על ביישנות או על נטישה. בשתי המשמעויות הביטוי " שפלות-עיניים " מרמז על מבט מושפל. העיניים שהן ראי הנפש, הן לא יכולות להתבונן או לקיים מגע בין עיני הזולת, כי משהו נשבר. שקיעת היום, היא גם שקיעת האהבה. המחשבה הזאת שלי מקבלת סימוכין מהטור השירי הבא:" חוף מוזהב נוצר צלילי פרידה-לחה.". גם חוף המבטחים הבטוח המסמל את נוכחות האהובה שומר לעצמו צלילי פרידה לחים. הצלילים האלה, הייתכן שהם קולות הבכי של סיפור אהבה שנקטע? או שצלילי- הפרידה הם זמניים? את המראות והרשמים קולט פנס הרחוב השותף מהצד לכל המתרחש" בין אופק לרקיע נדלק-כבה הגעגוע ". יש כאן אמצעי אמנותי נוסף – מילים נרדפות שמעצימות את האימאז'
הנוכחות של פנס הרחוב נדרשת בערוב היום. " בין אופק לרקיע נדלק-כבה הגעגוע " בין אופק לרקיע נפגש הגעגוע כמו נשיקת השמש השוקעת אל הים. בחיבור הזה בין אופק לשמים נדלק וכבה הגעגוע. יש כאן ציור לשוני מנוגד המראה כאילו לפעולת הכיבוי והדלקת האור יש חיים משלה. ניגודיות זו מאצילה את ההצתה הרגעית של הזיכרון, ופעולת החיים זורמת ודומה לפעילותו של מגדלור במים המשרטט בהבהובי אור את הדרך אל חוף מבטחים. יש דואליות בין פנס הרחוב הנמצא ביבשה לבין המגדלור הנמצא במים. התמונה הזו של הפנסים בפעולה באה להראות שאולי גם ביניהם קיים סיפור אהבה סמוי ולא רק בין גבר לאישה. הפנס מדומה למגדלור המנתב דרכים בעת מצוקה בים. שני דימויים בלטו מתחילת השיר ועד סופו: פנס הרחוב המדומה לצייר ולמגדלור בלב ים. " כמגדלור באדמומיות-הפעימה," הפנס מעניק חיים קודם צובע אותם בצבעים חמים ושומר על סיפור אהבה שנוטפות ממנו דמעות של געגוע.
" סילואט דמותה בשקיפות המים." דמות האהובה משתקפת במים בשובל של אור. מראות ודימויים של "גומות מים",מגדלור, ניעות זוהר, חוף מוזהב, שקיפות המים, טפטוף אל תוך גומה שקערורה מלמדת שיש תנועת חיזור בין הים ליבשה. לאותו סיפור גלוי על זוג אוהב מצטרף זה עתה סיפור סמוי של פנס רחוב המואנש ומקבל חיים מתוך היבשה הבטוחה מנהל "רומן" מהבהב עם מגדלור השולח אליו קרני אור המרצדות בהבזק זהוב השומר על שפיות. הפנס והמגדלור, החוף המוזהב בשקיפות המים מעידים על מערכת מראות כסמל לרבגוניות החיים ולכליונם.
הגעגוע מאכלס צורות התייחסות לזמן. רואים זאת מראשית השיר" פנס הרחוב שופך זהוב בין גומות המים." ועד לסיום השיר שהוא כמו" תמונה אוניברסאלית על לובן קיר נעוצה.." וזה מה שיפה במלאכת השיר כאן. יש פתיחה צבעונית של התעוררות פנס הרחוב לחיים ומעורבותו בנעשה מאוד דומיננטית. הוא שותף גלוי לסיפור אהבה בין שני אנשים. הוא צופה מהצד ביום סגרירי הנעטף במצב רוח קודר ושופך אליו צבעוניות מרגיעה ומלטפת. בעוד שקיים השילוב המאחד בין המטרה המשותפת בין פנס הרחוב הנמצא ביבשה לבין פנס הים-המגדלור הנמצא בלב ים. תנועות האור יוצרות חיבור וחיזור.
הגעגוע נתפס בעיניי כזיכרון נוסטלגי המתרפק אל העבר. ואולם כל התרחשות השיר מתקיימת דווקא בהווה. אנו יודעים זאת לפי הביטוי השירי" של האוחז ומחשבה נודדת אל החוף שלה.". הסיטואציה השירית מתרחשת בהווה כאילו זה קורה עכשיו. האוחז בהגה חש בציפייה אנושית אל חוף המבטחים שלה. יש כאן תמונה של געגוע הנחקקת בלבם של הזוכרים וטבועה כ " תמונה אוניברסאלית על לובן קיר נעוצה ". געגוע הים ליבשה, געגוע פנס הרחוב למגדלור וגעגוע האהוב לאהובה מעידים על התרפקות נוסטלגית של העבר המחזר אחר ההווה.
*כיוון שאין תוכנה של ניקוד טורי השיר המצוטטים לא יופיעו עם ניקוד וחבל. ניסיתי קודם להעתיק את השיר עם ניקוד וזה לא עבר. נורא חבל, כי שיר בלי ניקוד לא מקבל את האפקט המגיע לו.
יהודית מליק-שירן
