נשיקה

כיצד בכולנו אנו ישנה ישות אחת הבוחרת לקום בבוקר ולהגיד את דברה. אחת הבוחרת להישאר במיטה. אחת הבוחרת את מילתה, ואחת נוספת האוחזת בסיגריה דלוקה. אחת אחרת שמעדיפה את הטיפה המרה. אחת החולקת עם חברתה. אחת שהינה אישה.

אחת אחת ועוד אחת. מסתכמות בהרבה. מסתכמות בקולות של חתולה, ינשוף ועוד אחת של שתיקה.

שנייה מעדיפה נשיקה. השלישית חיבוק. הרביעית הכרת תודה. כולן מעדיפות ידיעה. כמיהה. תשוקה.

אחת מטיילת, אחת לומדת, אחת עולה על טיסה. אחרת שנחתה. אחרת ללא תשוקה. ללא ציפייה.

השמש והירח התלכדו לכבודן, כל אחת בעולמה, כל אחת מבחינה.

חמישית צוחקת והשישית נעדרת. נעדרת מהוויתה. ומה קרה לראשונה? היא נעלמה. נעלמה כהזיה.

 רגע קט של ליכוד, של קול הלוחש את שמה, מזכיר כמו לא נעלמה, משמיע ברעידה את אותיות שמה. הזיכרון מעורפל, הרגש כמו נסגר אחר מנעול, הקול משתוקק להיבלע, לא בלחישה אלא בעוצמה. הרצון להסתחרר מכל יצירה, מקול היצירה.

הצבעים הונחו על הדף. אף מכחול טרם הונף. מסודרים כאילו מפחדים להיפתח. שומרים על הדף לבן. ואז- דמעה. טיפה אחת שזלגה ולכלכה, בין רגע הצבע נשפך והכל קיבל צורה. צורה אפורה.

מעולם לא בחרה באפור, מכאן הסלידה מפחם, העדפה לזריקה. הדף אינו מוכן להיקרע לא משנה עד כמה שכבות יסוידו על פניו, הוא נשאר כמו המבקש להסתכלות כמו החוטא בחטא הגאווה. ועל פני מה?

דף נוסף נפתח- לוח עץ חרוט. המחט החמה. מבקשת בעירה מבקשת צריבה. קול הכאב כמו לשם כך נוצרה. קול המשווה לה את יופייה. כהרף עין הנגיעה נוצרה, בלטיפה. ביללה. בלחישה.

העץ עומד על מקומו ואינו מוציא מילה, לא על החריטה ולא על הסלידה מן היצירה. הדברים נשמעים כאגדה. אגדה מוחשית של מחול הצבעים המכריח להישאר בתודעה.

קרטון הביצוע הגיע בצורה חלקה, תוהה האם גם הוא ייהפך לקופסא עם תום השעה. וכך קרה, אלא שהוא אינו קופסת אריזה, הוא הוצמד לידית ונהפך למגירה. ונסגר באחת.

לוח השעם הודבק על הקיר, ננעץ במסמר, חד וחלק. לא נותרה בו אלא מדבקה, מדבקה אחת ויחידה. מדבקה של חיוך, עבר הוסר ממנו, נעצים הוסרו ולידו נשאר עתיד המבקש מפה. מפה גדולה שתיפרס ודגלים עם סמלה יינעצו בו.

אין הדברים נאמרים בנורא. הם ישנם ועימם הכרה. שום מקש לא ימחק אותם גם לא השתיקה.

כל הפנימיות מבקשות להיכרך סביבה, בכריכה נאה, לא בעיצורי מילתה אלא איתה. מתחננות להישמע.

עוד לגימה. עוד לפיתה. והיא שנשכחה, ההיא שדעכה וההיא שנעלמה.

מה פשר הדברים? זאת רק אני אדע. ואיתי החידה. חיפושית שטיפסה במעלה ההר מצאה עצמה בודדה, בודדה בפסגה. ובאחת ראייתה נבלמה.

קולה של הסריגה, צבע שערה, חשיבות הפנים, השלב שהושחת והשורה שנגמרה. וגם היא- מבחירתה השגויה.