סיפורים בהזמנה אישית - חולות - אם החוקר

זה קרה בסוף הקיץ. שום דבר לא הכין אותי לכל האירועים שהתרחשו. אני חייבת להודות, ואלוהים יהיה עדי, שכבר אז, כשבני השתחרר מהשירות בהנדסה קרבית, התחלתי לחשוד שמשהו אינו קשורה אצלו. אני חושבת שהכל היה פרוש לפני אבל אני הייתי עיוורת. עד הבוקר הזה. עד שבאתי הבוקר אליו לנקות את החדר. כל שבוע אני מגיעה לנקות ומתפללת שכבר תכנס אישה אל חייו ותפתור אותי מזה. שתבוא אישה ותכניס קצת שמחה בחייו ולי תעניק מעט נחת. גם הפעם הכלים בכיור היו מכוסים בשאריות של אוכל. הכביסה פזורה על הרצפה. ערמות של ניירות על שולחן הכתיבה ופחי האשפה עולים על גדותיהם. הדחתי את הכלים. תטאטאי את הרצפה ושפכתי דליים של מים בניסיון להחזיר את הדירה למצבה הנקי והנעים, כפי שעזבתי אותה לפני שבוע בדיוק. כל שבוע אותו הסיפור ואני נדהמת לגלות איך הצליח לערום ערמות כה רבות של זוהמה בשבעה ימים בלבד.

הפעם, כשאספתי את שקיות האשפה מכל הפחים בדירה נתקלתי בתצלומים האלו באחד הפחים. אור, הנער ההוא שרדף אחריו בצעירותו כיכב בהם. היה קשה לזהות אותו בתחילה כי שערו התקצר ומשקפי הג'ון לנון שתמיד אפינו אותו שינו צורה למסגרת אלגנטית ודקה. אבל זה היה הוא. אי אפשר היה לטעות. הופיע התמונות כשהוא מנשק גבר.

הבטתי בתמונות והבנתי ברגע כל מה שקרה בקיץ ההוא. פתאום הבנתי עד כמה אהב בני את אור. עד כדי כך שעד היום הוא מחפש אחריו. אפילו מתעד את אהבותיו במצלמה נסתרת. לא הייתי צריכה לחשוב על כך יותר מדקה. פתאום, ברגע אחד, הכל התחבר למקשה אחת והפיל אותי אל הרצפה.

נזכרתי באותו קיץ חם ולוהט במיוחד. המזגן דלק שעות נוספות בבית. אפילו על המרפסת צרובת השמש לא יכולתי לעמוד. את הלילות העברתי בהמתנה לבני. את הבקרים בניסיון להבין מה עובר בנפשו. הוא היה חוזר מאוכזב, אוסף כישלונות צורבים וכאבים, פעם אחר פעם. ניסיונות להשיג אהבה וקירבה נשית. לילה אחר ללילה. כישלון אחר כישלון. ואני בטני היתה מתהפכת בראותי אותו סובל כך. עד שפתאום, ביום אחד הכל השתנה. פתאום קם במרץ, מלא אנרגיות, מספר על בחורה נפלאה. ואני האמנתי לו אבל מכיוון שמעולם לא הביא אותה אל הבית התחלתי לחשוד שמשהו אינו קשורה. לא יכולתי אז לדמיין את הסיבה לכישלון. אפילו כשהגיע עם אור אל ביתנו וראיתי את ההתלהבות שלו מכל דבר שאמר, עדיין לא הבנתי במה מדובר. רק עכשיו, כשאני מביטה בתמונות האלו שהושלכו אל פח האשפה. הושלכו בחוזקה, בכעס, בקנאה. נמעכו וקומטו בחוזקה כאילו שאם יקרע ויהרוס את התמונות יצליח להרוס ולשבור גם את אהבתו של אור אל האיש הזה, ויחזיר אותו לאהוב אותו. פתאום כל חלקי הפאזל נאספים לי מול עיני ומסתדרים לתמונה השלמה. אני רואה איך כל הסיפורים על הנשים הנפלאות היו רק סיפורים ואגדות. אז, כשהקים את משרד החקירות שלו היה מוזר ותמוהה בעיני שרצה ילד בן חמש עשרה שיהיה לו לשותף. הרי ברור שילדון כזה לא יכול היה לתרום במאום להצלחת העסק. עכשיו הבנתי מה גרם לו להציע הצעה שכזאת. הכל אני יכולה לסכם במילה אחת: אהבה. אולי האהבה היחידה שבני אי פעם חווה.