בתולה

את בתולה?

אני מרימה את ראשי מהמחשב ורואה את הפרצוף האדום שחור לבן שלו. אלו לא שיניים אמיתיות, עכשיו אני בטוחה. יותר מדי ישרות ולבנות מול הפרצוף שלי, קרובות ומבריקות. מעליהן תולעים שחורות. בדיוק כמו אלו שהיו לנו בבית כאשר ההורים נסעו לטיול הגדול שלהם באוסטרליה. נעה ואני לא ניקינו אפילו פעם אחת  ומתוך הטינופת צצו להם תולעים שחורות ושעירות שזחלו בבטחה ברחבי המטבח. בדיוק כאלה מולי עכשיו. כל אחת מהן מחוברת לנקודת עור אדומה וזזה עם כל נשיפת אויר מהחורים, שניים במספר, רוטטים מרוב התרגשות.

אז מה, את בתולה?

אני שומעת צחקוקים מסביבי. אני לא רואה אותן, את המצחקקות, רק שומעת. כמו מרחוק, כמו סרט, כאילו זו לא אני יושבת מול מר תולעים שחורות ומרגישה איך נקודה אחת בראשי שואבת אליה במהירות ובחוזקה את כל הדם שבגוף. הראש שלי נפוח מדם, מתפוצץ והעיניים שלו שהופכות ענקיות יותר ויותר גורמות לעיני למצמץ בפראות, אולי יצא מהם דם ויתיז על התולעים השחורות שלא מפסיקות לרגע לזוז, כמו התרסיס שהתזנו במטבח וגרם  לשחורות להתכרבל ככדור ולחדול. נעה צעקה לי איזה גועל נגי תאספי את הכדורים האלה ואני אספתי מהר וזרקתי החוצה לחצר והקאתי.

אני מחזיקה את עיני פקוחות בכח מולו. לא, אני לא אשפיל מבט. את כל המילים הרעות שלי אני יורה דרכן והפה שותק, עד שהוא משפיל מבט וממשש באצבעותיו העבות את שולחני, כמבקש לנקות בו כתמים בלתי נראים, והולך. ניצחתי. ללא מילים ניצחתי.

אחרי שהלך חזר הדם לזרום בכל גופי והרגשתי את המתח בכתפיים. נתתי להם ליפול ולראש להסתחרר.

הבנתי  איזו טעות היתה לתת לאנשים הזרים במשרד הצצה לחיים שלי, החלטתי כי לא עוד.