אין כפל מבצעים :)
טוב, אני עדיין עובד על הנוסחא, רק רציתי לשתף קצת מההגיגים החדשים שלי, ברור לי שיש עוד המון עבודה...
ספר ה-0.
הנבואה האבודה / הרהורי הגסיסה של אלוהים.
מערכה אחרונה.
האדם לא גורש מגן העדן, הוא נשלח למשימה, אתם מבינים? הכל הפוך, או כמעט הפוך – מעוות...
זה לא היה גן עדן, זה בעצם היה הגיהנום. והאדם לא גורש, הוא נשלח למשימה, למעשה הוא נשלח לגן עדן עלי אדמות – האדמה הקדושה... כדור הארץ. והוא לא אדם כי אם שד, המשימה הייתה להשמיד את כל החומר החי,
משימה אותה הוא ביצע בהצלחה.
בסוף אלו היו פצצות מגה טום, היבשות כולן נמחו בבת אחת והחרדל גלש לכל רחבי היקום, אפילו מיקרובים לא שרדו את הטכנולוגיה החדשה של האדם, והוא הרי מאז ומתמיד רק עסק בייצור של כלי נשק להרס איכותי.
ועכשיו שהכול נגמר גם אני עומד למות.
אני שהמצאתי את מושג המוות, שיצרתי את המוות כדי לאזן את העיוות הזה שנקרא חיים.
חוויתי כל כך הרבה ובסוף רק נותרה לי תחושה של החמצה מוחלטת.
והיו רגעים יפים, היו רגעים שבהם היה נדמה לי שבסוף הכל יסתדר, רק שבמחזה שכתבתי מראש, ביני לבין עצמי... לא נותר אלא להודות באמת המכאיבה, גבר בי היצר העצמי על זה של ההרס. הטרגדיה היא שהתבגרתי מאוחר מדי, רוב חיי הייתי עסוק בהענשת נתיניי, עכשיו רק נותר לי להתפורר אל תוך השיממון הגדול. אבל לפני שאני אעלם, רגע לפני שאלוהים יתפוגג מהקיום ויימחה לעד אני עוד מתכוון להספיק לכתוב את קורות חיי על גרגר של אבק, ואז לצפות בו נמס בתוך הריק.
נולדתי עוד לפני שבני האדם המציאו את מושג הזמן, לידתי הייתה לידת החומר הקיים, איך אני מתכוון להסביר את מה שנשגב גם מבינתי?
אפילו אני לא הספקתי להבין מה בדיוק קרה שם, אי שם ברגע היווצרותי, האם אני הייתי זה שנוצר? האם יצרתי את עצמי? אלו שאלות שמעולם לא ניסיתי לחקור, אותה סקרנות לגבי מקור הדברים מעולם לא נדבקה לפינות החשוכות של מחשבתי, אני האלוהים, ומסתבר שמאז ומעולם הייתי הכופר הכי גדול.
לכולם שיקרתי, קראתי לעצמי אלוהים אך התנהגתי כמו שטן, במשך כל הזמן הזה רק ניסיתי להרוס את הדבר היפה הזה שבניתי פעם – החיים.
את כולם סובבתי על האצבע הקטנה, והכי את מי שהאמינו בי, היהודים, הנוצרים... המוסלמים.
בכלל, לא אני הוא זה שיצר את כל היקום, זאת אומרת, כן, אני הוא זה שיצר הכל. נשמע סותר? אין לכם מושג עד כמה... הייתי שם, הרי אני נולדתי באותו הזמן... אבל היא הייתה שם, היא זו שגרמה להכול לקרות.
אמא.
יצרנו את עצמנו, היא המים ואני האש, יצרנו את עולמנו, היא אותי ואני אותה, אמא.
אהובתי, בתי, האוייבת הכי גדולה שלי.
השכניה, היא מעולם לא עשתה כלום... ובעצם בזכותה הכול קרה, שתבינו, אנחנו ביחד אלוהים, רבים, זכר ונקבה. בלעדיה אין לי שום כוחות של יצירה, רק של הרס ומוות, ובמשך כל חיי ניסיתי להעמיד פנים שאינני זקוק לה, וגם עכשיו היא לא עושה כלום, רק מחכה שאני יחבק אותה בפעם האחרונה, כמו אז, לפני שנולדתי.
שתבינו, החיים הם מעגל, וגם חיי שיעלמו בקרוב, גם הם צפויים לחזור למעגל הקיום.
גם לי יש נשמה, ואימצתי מההודים את הרעיון של גלגול הנשמות, כך כשאני אימחק סופית, יהיה רגע קצר או אין סופי שבו כלום לא יקרה ואז, עד לפעם הבאה, אני נפרד מכולכם, גרגרי אבק יקרים שלי.
אם הקטע הזה הצליח לעורר בכם מחשבות, שאלות, בקשות, אתם יותר ממוזמנים לתקשר איתי.
למעשה אתם אפילו מוזמנים להצטרף לתהליך של הכתיבה, אני טס סולו אבל מחפש שותפים עצמאיים.
על החתום – יוניון, דוברו האישי של אתם יודעים מי....
