אם יש דבר שאני יכולה לראות אותו כמסובך יותר מאבליי החיים הריי שהייתי קוראת לו "אהבה וכל מה שמעבר".
אני לא חושבת שיש משהו שיותר מסובך גרוע ומורכב מזה.
כן, יש כאלה שיאמרו שזה הדבר שהכי בריא לנפש, עוד חוכמולוג או שניים יגידו שזה המרכיב של החיים עצמם ומי שלא אוהב את עצמו לא יכול ללמוד לאהוב אחרים ושללא אהבה אנחנו נגווע ונמות מגעגוע מודחק למשהו שידענו את חמימותו עוד בימיי העוברות.זין על זה.
אהבה זה מרכיב או הייתי מגדירה אותו כדפוס מטופש שאנחנו המצאנו לעצמנו ונוח לנו לחיות דרך הווייתו.
אם לא היינו יודעים מהי אהבה סביר להניח שהיינו מפסידים המון דברים מדהימים בחיים מאידך היינו חוסכים לעצמנו המון כאבי ראש ומפה מתחיל הסיפור שלי בכל מה שקשור לאהבה.אני לא יודעת לאהוב.
שכחתי מהי אהבה בדיוק לפניי 6 שנים שבן הזוג שלי נהרג בתאונת דרכים מקושט עם התכשיטים שקניתי לו.
מאז האהבה שלי מותנית.
מאז האהבה שלי היא משהו שאני יכולה להגדיר במספרים.
"אני אוהבת אותך בסולם ריכטר ... כך או כך.."
וגם זה נאמר בשעשוע.
אני לא יכולה להוציא את אותן מילים מהפה בדיוק כמו שאני לא יכולה להוציא את המילה "סליחה " מהפה.
זה בדיוק על אותו משקל.
האהבה שלי גוועה מתי שהוא מת.
נקברה ונשרפה איתו.
כאילו גדעו איבר בי ומאז אני חצי משותקת.
הוא היה האהבה שלי ועכשיו הוא מת.
את המוות עיקלתי אבל משהו שם, משהו שם באותו יום לקח ממני דברים שלא היה להם מקום לחזור יותר או להחזיר את מי שהייתי.
אז הריי לכם משוגעים, מי שחשב לרגע שהראיתי לו סימני חיבה או אהבה שידע ששיקרתי.
שאני בת זונה אמיתית ושאני משקרת בלי סוף.
שכל מה שנראה אצלי כמו אהבה הוא בעצם אתגר להשיג את מה שאני חפצה בו כ"כ ואז לטפוח לעצמי על השכם.
שאני אוהבת רק אותו ואוהב אותו כל חיי.
שהוא היה חי האהבה שלי בערה ושרפה כל חלקת אדמה ירוקה , הייתה לי תשוקה בעיניים , עכשיו אין לי מושג מה אני רואה.
אין לי מושג למה אני חיה בכלל.
בזמן שאני חושבת על זה , מגדפת את רזיי האהבה הוא עומד מולי.
16 שנה מפרידות בנינו ומשפט אחד חוצץ.
" אני אוהב אותך".
אני כמו מטומטמת מחייכת ולא מביטה בו, אני משערת שהוא שואל את עצמו "למה לעזאזל היא מחייכת שתחזיר לי בחזרה שהיא אוהבת אותי."
לעזאזל , לא יכולתי.
לא יכולתי לומר לו שאני אוהבת אותו.
אני צריכה לאהוב אותו.
הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי אני צריכה ללמוד להרפות, לשים את הדברים רחוק ממני, לשכוח ממנו, לשכוח מהקבר שלו, להבין שהוא כבר לא קיים.
6 שנים.
6 שנים מחורבנות אני עדיין תקועה על כל רגע ורגע שבהם ולא שוכחת לעולם את התאריך.
24.10.2001. , לא שוכחת לשים את הפרחים על הגולל, ולתת לדמעות להיספג באדמה.
"אני אוהב אותך". הוא אומר לי שוב.
"אני לא מתכוון לוותר עלייך" אני לא יכולה להביט בו בעיניים.
"אני חושב שאת אדם מדהים, יש בך המון מעלות טובות " אני מרגישה שאני מתפוצצת!!! הוא חייב להפסיק!!
"אני אגרום לך..."
"תפסיק!! אתה חייב להפסיק עם זה! אני לא יכולה יותר".
אני בטוחה שבשלב זה או אחר שצרחתי עליו מתוך ארובות עיניי הוא חשב שהוא עומד ליפול אחורה ולהישבר לרסיסים.
שמעתי את ניפוץ הלב שלו בפעם הראשונה בחיי והרגשתי עד כמה אני עמוק בבוץ.
"הלב שלי ריק. אני לא יכולה לאהוב אותך. "
"הזמן מרפא".
שאתה כואב ממשהו שמישהו לא יודע על מה הכאב אתה מרגיש כמו נעיצה של מחט סינית על החזה.
אתה מרגיש כאילו מישהו מתיימר להבין את הכאב שלך.
אף פעם לא חשבתי שהזמן מרפא ומשוגע מי שמאמין שכן.
הזמן בפירוש מקהה את הכאב.
הוא לעולם לא משכיח.
אני עדיין עוצמת את עיניי בכל לילה ורואה אותו מחייך אליי.
עדיין יושבת וחושבת עליו כאילו היה חי.
אני עדיין יודעת שאני הולכת ומשתגעת.
שהוא מת אך חי בתוכי.
והנה לו הבחור , עדיין שם. ואני מרגישה כאילו אני חייבת לו המון, אני חייבת לי המון, אני חייבת לשכוח.
חייבת להפסיק להיאחז , להמשיך הלאה בחיי.
הלב שלי באמת ריק. ובכדיי לשחרר את כל החור השחור הזה הייתי חייבת להתמודד עם מה שתמיד פחדתי ממנו.
האובדן שלו.
לומר את המשפט הזה פעם אחת נוספת , להיפרד ממנו סופית.
אז הלכתי לקבר שלו.
לבשתי את מכנס הג'ינס הבהיר שהוא קנה לי בזמנו, וחולצה אדומה, הוא תמיד טען שאני יפה באדום.
נעליי עקב שחורות ואספתי את שיערי לצרור אחד ארוך.
הבטתי במצבת הקבר וליטפתי את מילות השיר שחצובות בו.
אות אחר אות.
מילה אחר מילה.
והדמעות שוצפות ושוטפות את פרצופי ואני רועדת לא ברור אם מקור או מעצב.
כרעתי ברך על האדמה הרטובה , השתטחתי על הקבר ובכיתי עד שעצמותיי כאבו.
הוצאתי הכול, את כל הזעם את כל הכאב, סיפרתי לו הכל, ביקשתי ממנו שיפסיק , שייתן לי להמשיך הלאה.
אבל ידעתי שזה לא הוא זו אני.
לאחר כמה שעות הבנתי שזה הרגע ללכת משם ולא לחזור יותר.
לשכוח מהשיחות הליליות שלי איתו, מכל הסודות שהייתי משתפת אותו או את חתיכת האבן המעוצבת כך חלק יאמרו, אבל אני יודעת שהוא שמע הכל.
התרוממתי מוכתמת מהאדמה, ואם הייתי יכולה ללחוץ את ידו הגרומה מתוך הקבר לאות פרידה הייתי עושה את זה גם.
"אני אוהבת אותך". אמרתי לו בקול רועד ואני נשבעת ששמעתי אותו אומר לי בחזרה.
זה היה הרגע שהרפיתי .
זו הייתה ההתחלה שלי.
דם חדש זרם בעורקיי, וברק עיניי חזר.
זו הייתה הפרידה הכי קשה שחוויתי בחיי.
הכאב הכי גדול זה לתת לאהובים שלך ללכת, לתת לכאב שלך להיקבר .
אני קברתי את הכאב ויצאתי מאותה חלקת קבר הסמוכה לשלו ששכבתי שם 6 שנים.
לאחר כמה זמן חזרתי לאותו בחור מחויכת וקצת אישה אחרת.
"אני אוהבת אותך." העזתי להוציא את המשפט הזה לראשונה מפי.
אז הוא ישב שם, מעשן את הסיגריה שלו ולוגם מהבורבון מביט בי מתוך עיניים רגישות יפיפיות , וחייך."
ואני חשבתי לעצמי "מטומטם מה הוא מחייך שיחזיר לי בחזרה שהוא אוהב אותי.."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
