הג'וקר / רונן
אומרים שבפריז יש לאור איכויות אחרות. טוענים, שבעת השקיעה העיר כולה טובלת בזהב, עד שהזמן עצמו קופא לרגע מלכת והאור מדבר ישירות אל הלב. זהו סוד קסמה של העיר, כך מספרים, רגע השקיעה בו מומר אור השמש למיליוני האורות שמאירים את לילותיה. קיוויתי מאוד שיהיה לי מעט זמן לעצמי, לחוות משהו מן הקסם המיוחד של השקיעה בפריז. נסעתי מתוך תחושה עזה שזו תהיה הרפתקאה מעניינת. פעם ראשונה שאני בחו"ל ללא מרגלית - ועוד בפריז. קשה לומר שלא עברו בראשי כמה תסריטים מעניינים. לדאבוני גיליתי שלא תמיד משאלות לב שמתגשמות זה משהו טוב. לא פיללתי שהקסם יעבוד ובוודאי לא הייתי מוכן למחיר שיש לשלם.
היום החל מתמעט אבל לא די. בסימטה אפלה שמאחורי המלון מצאתי את עצמי נדחק בסדק הצר שבין מכולת הזבל לבין קיר הלבנים החשוף. נחבא מאימת עיני העוברים והשבים ומז'אק. רועד מקור ומפחד. מבושי פורצים במחאה מתוך חוטיני תחרה ורוד שהיוה את לבושי היחיד, למעט דובי בצבע התכלת שמוללתי ופכרתי בעצבנות. המתנה שהבטחתי למרגלית הפכה לאסוני. בטני ההומה ופירכוסי מעי כמו היו בתחרות עם השמש השוקעת. לא ידעתי כמה זמן עוד אוכל לשלוט בסוגרי. הארוחה הכבדה שאכלתי ברוב טיפשותי בחרה את העיתוי הכי לא מתאים להאסף לאבותיה... גרוי החוט הדקיק באחורי לא סייע כלל לכוח הריכוז שניסיתי לגייס להשקטת בני מעיי. תשקעי כבר! קראתי אל השמש, מקווה שבחסות העלטה אוכל להתחמק חזרה למפלט חדרי, מתפלל שז'אק התיאש והלך. בעודי מהדק בחוזקה את רגלי זו לזו, מתוך תקווה שהשאטובריאן ימשיך לשכון בתוכי לעוד מספר דקות קריטיות. ידעתי כי ז'אק מטורף מספיק וטיפש מספיק בכדי להמשיך בחיפושיו. הוא היה שייך לאותו סוג אנשים הנרתמים למטרה מהסיבות הלא נכונות. כמו בולדוג, היה מחזיק ולא מרפה, בגלל אותו פגם גנטי הכולל את השילוב המצער של מיעוט בתאי מוח ועודף טסטוסטרון.
ניסיתי להתעלם ככל האפשר ממצבי העגום, דוחק את המחשבה על הלחץ ההולך ונבנה בבטני. מניסיוני ידעתי, שככל שאנסה לדחוק אותו ממחשבתי, כך הלחץ ילך ויגבר עד לאותה פעילות טקטונית געשית בלתי נמנעת, המלווה בפרצי גזים גופרתיים המבשרים את אשר עתיד לבוא...
כשהתבשרנו כי אנחנו נוסעים השמחה בקבוצה היתה רבה. תגמול הולם לעמלנו בשלוש השנים האחרונות. שלוש שנים מפרכות של אימונים ומשחקים קשים, במקומות שאינם מופיעים במפה. כשאני אומר עמלנו, כוונתי בעיקר לילדים שעבדו קשה והזיעו. למרות זאת המאמן טפח לי בגאווה על השכם.
"הכל בזכותך אתה יודע?"
מאז שלקחתי את ניהול הקבוצה על עצמי, חלה בה התקדמות משמעותית. התקדמות שהביאה את ההתאחדות לבחור בנו לייצג את ליגת הנוער, בטורניר שיערך בפריז. בסך הכל רציתי לקחת חלק גדול יותר בתחביבו של בני הצעיר. שלושת בני הגדולים לא זכו למעורבות כזו מצד אביהם. באותן שנים הייתי עסוק בביסוס המשרד ובבניית עתיד המשפחה. עם בן הזקונים שלי ניסיתי להשלים את שהחסרתי כאב. רתמתי את ניסיוני המיקצועי ואיפשרתי למאמן את השקט התעשייתי לו נזקק.
"תעשו חיים" אמרה לי אישתי בקנאה לא מוסתרת.
"בואי איתנו" ניסיתי לשדל אותה בחצי לב.
"לא!" קבעה בפסקנות. "חשוב שתבלו יחד. אבא ובן. אני בכל מקרה לא מבינה כלום במשחק הזה. תביא לי מתנה משם. תביא לי דובי"
אולי הייתי צריך להתעקש יותר? אולי להכריח אותה לבוא? בוודאי שהייתי צריך להתנער מרגשות האשם שליוו אותי ולא לחשוב כל הזמן על המתנה שאני צריך להביא. היתה לה אובססיה לדובים, שאותם החלה לאסוף מגיל צעיר. בביתנו היה חדר שלם שיוחד לאוסף. במבט לאחור, כשאני מנסה לנתח את רצף הארועים האומלל, ניתן לבודד מספר צמתי החלטה קריטיים. אילו החלטתי בהן אחרת - יתכן והיה נמנע ממני הסוף העגום. אין ספק שאם מרגלית היתה כאן היא היתה מתפוצצת מצחוק למראי ומפוגגת בחיוך אחד את הכל. כשהיא לצדי, לא הייתי מרשה לעצמי את השאטובריאן ואחר כך שני קינוחים מפוצצי קלוריות. מאידך, כל משחקי ה"אם" וה"נדמה לי" שבעולם לא יעזרו לשנות את התוצאה הטראגית, שבה מסתובב כרגע בחוץ אדם, שכל מטרתו בחיים היא להרוג אותי.
ידענו מראש שסיכויינו נמוכים מול כל הקבוצות הידועות שהגיעו מכל רחבי אירופה. היה זה טורניר יוקרתי, כשלקבוצה המנצחת הובטח גם פרס כספי גבוה. הפייבוריטים היו כמובן הצרפתים. קבוצת הנערים של פריז סאן ז'רמיין, בעלת יתרון הביתיות, היתה המועמדת הטבעית לזכיה. את הקבוצה האלמונית מישראל אף אחד לא ספר, גם לא אחרי שלושת הנצחונות הראשונים שלנו. המשחק הראשון הוכרע מפנדל מקרי, חמש דקות לסיום. לא היו לנו שום ציפיות, ותוכנית המשחק היתה פשוטה: לעלות למגרש, לעשות כמיטב יכולתנו ולנסות להנות מהחוויה.
לכן, היינו קצת בהלם שעלינו לחצי הגמר, לאחר שניצחנו בשלושה משחקים רצופים. אחרי הניצחון הראשון אסף המאמן את כולם והחל להפיח בנו את התיקווה כי יתכן ו.... זה לא נאמר במפורש, אבל הסיפור של דוד וגוליית, והדימוי של מעטים נגד רבים, עבר בראשי. הילדים היו הדבר המופלא ביותר במסע הזה. ישנם רגעים, בהם הציפיות והלחץ יכולים למוטט ספורטאי. אני חושב שעיקר הצלחתנו היתה, שמלבד יסודות המשחק שהצליח המאמן להחדיר בשחקנים, הוא הצליח לשמר את רוח הקבוצה. הוא שב והזכיר להם - לא לשכוח להנות. באופן זה הוא נטרל חלק גדול מהלחץ הפסיכולוגי.
עלינו למגרש כאנדרדוג. כקבוצה שאין לה מה להוכיח ומה להפסיד. החבר'ה נעו משוחררים, ולפתע הכל התחבר והקסם התרחש. ניתן היה לראות בברור על פניהם כי הם נהנים. המסירות הגיעו ליעדן, הם הגיעו ראשונים לכל כדור, והקבוצה הפכה למכלול אחד הנע כגוף בעל מטרה ברורה. במשחק השני ניצחנו שתים אחת, ובשלישי שלוש אפס. כמו משום מקום עלינו לחצי הגמר להתמודדות עם הקבוצה הפריסאית. בארוחת הערב המשותפת של הפיינל פור התודעתי לראשונה לז'אק ולאישתו הדוגמנית. אז עוד היו חיוכים ומחמאות הדדיות. באנגלית במבטא צברי הודיתי למארחים ולמנהל הקבוצה ז'אק פרנסואה לה בור ולאישתו היפיפה, על הארוח וההרגשה הביתית. לגבי סיכויינו להגיע לגמר, נשארתי מעורפל ככל שיכולתי. הוא לא חסך תשבחות מהקבוצה מישראל, וטען שאין יריב ראוי יותר ממנה להתמודד מולם בחצי הגמר. לאחר הצילומים המחויכיים לעיתונות הספורט המקומית, הזמין אותי ז'אק להתארח בביתם, שנמצא בפאתי פריז. ניסיתי להתחמק בטענה כי אני צריך לדאוג לקבוצה ולבן שלי, אבל בלחץ של המאמן ובני נעתרתי לבסוף. סיכמנו כי בערב שלאחר משחק חצי הגמר יבוא לאסוף אותי מהמלון.
בנקודה זו עדין היה ניתן למנוע את רצף הארועים הביזארי. רצף אשר הביא אותי בסופו של דבר, לאותה הכרות מעמיקה עם תכולתה המהבילה של מכולת הזבל.
ישנם רגעים בחיים הנשארים ברורים כקריסטל. עומדים במבחן הזמן, חרותים לטובה או לרעה בזיכרונו של אדם, ומאפשרים לו בחינה מחודשת שלהם. ישנם כאלה מעורפלים ועכורים, וישנן אותן תהומות השכחה שאליהן מועדים חולי האמנזיה והאלצהיימר. בין כל אלה, נחבאים רגעים מיוחדים. שונים מכל האחרים. לכאורה הם נראים רגילים בתכלית. כאותם גרגרי החול הנאספים לאיטם בשעון חייו של אדם. מונחים תמימים וחפים באותה ערמה מתגבעת הנקראת זיכרון. למראית עין, נדמה כי אין בהם מתום. אולי רק פרט אחד קטן בהם קורא עלינו תיגר. אך בבחינה מדודקדקת מתברר לנו להפתעתנו, כי אותם רגעי זיכרון אינם שלנו, וכאילו הם שאובים מגורלו של מישהו אחר. רגע אחד נדיר, בו הופכות פנטזיות כמוסות של אלמן קש בעיר האורות לסיוט. מה ההסתברות שרואה חשבון מכובד ומצליח כבן חמישים (נו טוב חמישים ושלוש) מעט מקריח ומכריס, שאינו דובר כלל את השפה הצרפתית, יחבק בחיבה רבה, כאילו זו ידידתו היחידה עלי אדמות, מכולת אשפה גדושה, בעודו עוטה פריט לבוש סקסי שבדרך כלל מתהדרים בו בני המין השני? ככל שהפכתי והפכתי שוב במחשבתי את השתלשלות הארועים, לא הצלחתי להבינם. לולא חשתי כי מזמן חציתי את הגבול לעומקה של ארץ הבושה וההשפלה, הייתי מתמסר לחלוטין לגל הרחמים העצמיים ששטף אותי, ומתחיל לבכות. את צריבת הבושה וטעמה המר של ההשפלה איני מצליח למחות גם היום. אני כבר כמעט ולא מהרהר בכך ביום יום, אבל עדיין, באיזה שהוא מקום, בפינה של הכרתי, זה צרוב כלקח שאני נושא איתי מאז.
משחק חצי הגמר משך אליו צופים רבים, ולהפתעתי היה האיצטדיון הענק מלא. רובם כמובן היו צרפתים ואוהדי הקבוצה המקומית. אך לא נותרנו לבדנו במערכה. בגוש המרוחק ניתן היה להבחין בברור בדגלי ישראל המתנופפים, ובקבוצה לא מבוטלת הלבושה בתכלת ולבן. הקריאות "אל אל ישראל" נשמעו עד לספסל הקבוצה וחיממו את הלב. הקהל הגדול וקבוצת המעודדים הרעשנית פעלו דווקא לרעתנו. החבר'ה, שמעולם לא שיחקו בפני קהל העולה על מאה צופים,נבהלו וקיבלו פיק ברכיים. רק בנס לא הסתיימה המחצית הראשונה בתבוסה. תוצאת שתיים אפס לצרפתים לא שיקפה את מה שקרה על המגרש. האמת שגם על שש אפס הייתי חותם. הקסם וההתלהבות שאפינו את שלושת המשחקים הקודמים התאיידו, מותירים על המגרש קבוצת אפרוחים מבוהלת. הצרפתים עשו ככל העולה על רוחם, ורק גאווה יתרה ושחצנות טיפוסית מנעו מהם להגדיל את התוצאה. השקט בחדר ההלבשה הדיף ריח של תבוסה. השחקנים ישבו חפויי ראש, וחששו להישיר מבט לעיני המאמן. ללא אף מילה ניגש המאמן למכשיר ה-DVD שהיה בכל חדר הלבשה והפעיל אותו. על המרקע נראו גולשי סקי במדרון. המצלמה התמקדה באחת הדמויות, מלווה אותה בדרכה עד לקו הסיום. למרות שהדמות היתה בין האחרונים שהגיעו לקו הסיום, היא התקבלה במחיאות כפיים ובתשואות על ידי הקהל. לאחר מכן נראה פלג גופה העליון של הדמות, בראיון שנתנה לכתב טלויזיה. היתה זו בחורה נאה כבת עשרים. לשאלת המראיין ששאל אותה עד מתי תמשיך להתחרות, היא ענתה בחיוך שובה לב, "כל עוד אמשיך להנות". המצלמה נעה לאחור ב- ZOOM OUT ולעיני הצופים הופיעה הגולשת בכל הדרה. העניין המרובה של התקשורת בנערה התגלה בבירור - היתה לה רק רגל אחת. מבחר קטעים בהם נראתה גולשת בתחרויות שונות ליוו את הראיון. בכולם היא גלשה בקלילות ובזריזות רבת חן. כספורטאית נכה זכתה בכל התחרויות במקום הראשון.
"אז הגיע המשבר הגדול" אמרה. היא ניצבה על רגלה האחת על גבי במה, מרצה לקהל אנשים גדול.
"תחרויות הנכים כבר לא הוו אתגר עבורי. נרשמתי לתחרות רגילה שבה הגעתי אחרונה ובפער גדול. ההלם והעלבון היו קשים. יכולתי לשמוע תגובות מהוסות, כמו - מה היא חושבת לעצמה וחבל שבכלל נתנו לה להתחרות. הייתי על סף פרישה. חצי שנה לא נגעתי בסקי וכמעט לא יצאתי מהבית. יום אחד שידרו בחדשות תחרות אולימפית של גלישה במדרון. בסוף הקטע הקצר, שארך אולי חמש עשרה שניות, חשתי איך דמי גועש בתוכי. לפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי בדרכי למסלול הסקי הקרוב. אחרי שגלשתי במורד המדרון בפעם השלישית, הבנתי משהו חשוב." באותו הרגע היא ניתרה ממקומה ועלתה בקפיצה מדהימה על השולחן שניצב מאחוריה. בעודה אוחזת בשני ידיה את מקלות הסקי הדגימה, על גבי השולחן, את הנאתה והחדווה הבלתי ניתנת להסבר שהיא חשה בזמן שהיא גולשת. ברגע זה הקפיא המאמן את התמונה, נותן לשחקניו מספר שניות לעכל את מה שראו.
"לא ביקשתי מכם שתעלו למגרש בכדי לנצח. לא דרשתי שתייצגו בכבוד את מדינת ישראל או את עירכם. אפילו לא חזרתי והזכרתי לכם את התרגילים ואת כל מה שתרגלנו באימונים. מה כן ביקשתי מכם?"
שאלתו נותרה תלויה באוויר עד שקפטן הקבוצה אזר עוז ולחש "להנות". "לא שמעתי, מה אמרת?" שאל המאמן. "להנות" חזר הילד על דבריו בקול רם יותר.
"אז למה זה נראה כאילו באתם לכאן בכדי לסבול? למה אתם נראים על המגרש כאילו אתם סובלים מקלקול קיבה או שאתם בתור לרופא השיניים."
אחד השחקנים התחיל לגחך והדביק את היתר. פניהם נבקעו בחיוך וארשת הנכאים ששרה בחדר החלה מתפוגגת.
"שכחתם איך להנות ?"
"לא!" ענו מספר קולות מהוססים.
"שכחתם איך להנות ?" המאמן הרעים בקולו הפעם, ונענה במקהלה של כל הקבוצה.
"עכשיו תקשיבו לי טוב. כבר הרבה שנים שאני מאמן כדורגל ומעולם לא התרגזתי. קבוצת הצפרדעים שם בחוץ הצליחה להוציא אותי משלוותי. בספורט ישנם כמה כללים לא כתובים, שכולם מנסים לכבד. אחד מהם שיריב עדיף לא יבייש את המתחרה שלו. הייתם עסוקים כל כך בעצמכם, עד שאפילו לא הבחנתם בלעג שבמשחקם. אני רוצה עכשיו... לא, אני אנסח את דברי אחרת. אני דורש מכם כעת שני דברים. האחד – תהנו. תהנו בפקודה!" הוא אמר וחייך מרכך את מילותיו.
"הדבר השני שאני דורש מכם הוא שתגרמו להם להתיחס אליכם כאל שחקני כדורגל.
לפני שהתחילה המחצית השניה ניגש אלי ז'אק , ובשחצנות אמר לי במבטאו הצרפתי הכבד כי החברה שלנו משחקים לא רע. הנהנתי בנימוס כשבתוכי רתחתי כל כך עד שרציתי להכות אותו. אומרים שמנהל קבוצה טוב ניכר בכך שהקבוצה משקפת את אופיו. כנראה שז'אק מנהל מצויין. הוא גם הזכיר לי בקריצה כי לאחר המשחק בערב יבוא לאסוף אותי.
המחצית השניה היתה סיפור שונה לחלוטין. כעבור שלוש דקות צומקה התוצאה ל2:1 הצרפתים שלא הצליחו לשחזר את עליונותם במגרש הגיבו בברוטליות מחפירה. כמה פריצות מרהיבות של החלוץ הימני, שהגיע עד לשער, ובעט את הכדור לחוץ בכדי להמנע ממגע עם שחקני ההגנה הברוטליים, רק הוסיף שמן למדורה. בפעם השלישית שזה קרה, שחקן ההגנה צרפתי, מגודל וברוטלי במיוחד, לא שלט עוד ברוחו וניגש והלם באגרופו בחלוץ. לקול שאגות השבר של המאמן, ולקריאות הבוז והשריקות שהגיעו גם מהקהל, לא יכול השופט להתעלם והרחיק אותו בכרטיס אדום. בבעיטת הפנדל השווה בני את התוצאה, וליבי יחל כבר לנצחון ולנקמה המתוקה שיביא. אבל בעשרה שחקנים התבצרה הקבוצה הצרפתית, וגם לאחר הארכה לא הצלחנו להגדיל את התוצאה. המשחק הגיע להכרעה מבעיטות עונשין מאחד עשר מטר.
"אין לי שום הוראות לתת לכם. רק תזכרו להנות והכל יהיה בסדר." הוא נתן לקפטן להחליט על סדר הבועטים, שוב מוריד מהם בחוכמה את הלחץ והציפיות. הסוף היה קצר. הצרפתים החמיצו את כל שלוש הבעיטות שלהם, וכאשר הבקיע השוער שלנו את השער השלישי, שרק השופט לסיום המשחק, והכריז עלינו כמנצחים. ההשפלה והנקמה היו מלאים. תחושת זחיחות הדעת ו"הראנו להם מה זה" הורגשה כל הדרך חזרה למלון. בלהט השמחה וההתלהבות שכחתי לחלוטין מהזמנתו של ז'אק. גם לו זכרתי אותה - בוודאי לא ציפיתי שהוא יקיים אותה לאחר הסיום המפתיע של המשחק. במלון המתינו לנו נציגי הקהילה היהודית בפריס, שהזמינו את כולנו לארוחת צהריים. היין נשפך כמים. נתתי למארחיי להשקות אותי, מניף כוסות לחיים על ימין ועל שמאל. באותם רגעים הייתי מאושר שהחלטתי להצטרף לנסיעה. החוויות המשותפות שלי עם בני היו עד לרגע זה גמול יותר מנאות, וללא שום רמז לבאות.
הגעתי לחדרי מתנדנד קלות. דקות ארוכות לקח לי עד שהצלחתי לפתוח את הדלת. דמיינתי לי מקלחת ארוכה ושינה מפכחת. בדרכי אל המקלחת צלצל הטלפון. זה היה ז'אק, המחכה לי למטה. ניסיתי להסביר שלא, והרגע ... אבל הוא פיתח אטימות צרפתית אופיניית, מסרב להבין מה אני מנסה לומר, וחתם את שיחתנו בכך שהוא מחכה לי שארד. המחשבה שילך להזדיין אכן חלפה בראשי.
עד לרגע זה אני לא מצליח להבין, מדוע נעתרתי לבקשתו. האם היתה זאת הפולניות שבי, שלא ידעה להגיד לא? או אולי אותן פנטזיות תת הכרתיות שחיפשו פורקן. אם להודות על האמת, רציתי לראות את פרצופו המתנשא, ולחוש את תגובתו להפסד של קבוצתו. גם האלכוהול שבדמי הקטין משמעותית את יכולת ההתנגדות שלי ואת שיקול דעתי. הנסיעה הדמומה לביתו ארכה כשעה. כשהגענו כבר ירדה החשיכה על ביתו, או יותר נכון על טירתו. הבית התנשא לשלוש קומות, כשאת חזיתו מפארים כעשרים חלונות גדולים, מוארים כולם. בעודנו עושים את דרכנו בשביל הגישה המטופח, ניתן היה להבחין בצלליות רבות מבעד לחלונות. נראה כי הוזמנתי למסיבה, דבר שבשעתו נראה לי כרעיון מוצלח בהרבה מאשר ארוחת ערב מתוחה בחברת ז'אק ומשפחתו.
בכניסה קיבלה את פני אישתו היפיפיה בחיוך ובקריצה. היא הוליכה אותי ואת ז'אק לחדר צדדי, שם ענדו לראשי, למרות מחאותי, קשת פלסטית. כשניסתי להורידה עצרה אותי המארחת, מצקצקת בלשונה לשלילה, כאילו הייתי ילד קטן. מהסבריה הבנתי, שנקלעתי לחגיגות הבוז'ולה, לא שידעתי מה זה. הם נוהגים לחגוג זאת כל שנה עם קבוצת מכרים נבחרת ובקיום משחק. משחק מוזר למדי, כפי שהתברר לי מאוחר מדי, ואף מסוכן. הבטתי מסביבי , וראיתי כי גם ז'אק ענוד בקשת פלסטית, כשבראשה מתנוסס מלך לב אדום. הושטתי יד וחשתי כי גם בקצה הקשת שלי מתנוסס קלף. הם הוליכו אותי דרך אכסדרה מקושטת לתוך האולם המרכזי. שתי נברשות בדולח מצועצעות זהרו בחלל הענק, כמו שתי שמשות. משני צידי האולם הובילו שני גרמי מדרגות מפותלים משיש אל שתי מרפסות, שהשקיפו מלמעלה. עשרות אנשים עטויי קלפים הסתובבו או שהשקיפו מלמעלה, מחליפים דברי נימוסים וקידות מסוגננות. המארחת היפיפיה הסבירה לי באנגלית משובחת את מהות המשחק. כעת הוא שלב ההכרויות, אמרה. כל אחד נושא על ראשו קלף, שאינו יודע מהו. לכל קלף יש משמעות או צווי. אני חושב שהיא אמרה צווי, האנגלית שלי לא היתה טובה מספיק בכדי להבין את כל שאמרה. בשלב ההכרויות מסתובבים האנשים ומכירים את יריביהם ואת עוצמתם או חולשתם. אומנם אינך יודע את זהותך, אבל אתה יכול להשתמש בזהותם של הסובבים אותך. היא התחילה להסביר את תפקידו של כל קלף, אבל לא ממש האזנתי. הנהנתי בראשי, בעודי סוקר את האנשים שסביבי. לעומתם הייתי לבוש בשק ואפר, בולט בפשטות מלבושי כמו כושי בכינוס הקו-קלוס-קלאן. נראה כי כל אחד ניסה להאפיל על חבריו באיכות הבגדים וסגנונם. רוח המאה השש עשרה - שבע עשרה מלכה בכיפה. נשים ששדיהן הודקו עד אימה, מותירות רק מקום מועט לדמיון , שוחחו עם גברים עטויי גלימות ארוכות ,שתמרנו את צווארם וידיהם בגינוני חן מוגזמים בתוך צווארונים ושרוולי תחרה מפוארים. המארחת היפה שלי אחזה בזרועי, מרתקת את תשומת ליבי אליה בשנית. היא הבינה שלא ממש הקשבתי, ולכן הוסיפה שכל הכללים מופיעים על שני השלטים הגדולים שלמרגלות המדרגות. מאוחר יותר הבנתי, שגם הם לא יעזרו לי כי הם היו כתובים בצרפתית.
"למה לך אין קלף?" תהיתי.
היא חייכה אלי במסתוריות, וקרצה אלי כאוצרת סוד בפעם השניה הערב. היא הושיטה יד ארוכה וליטפה ברכות את לחיי, מעבירה ציפורן אדומה ומטופחת לאורך שפתי, פושקת אותן קלות. זו היתה אחת מהתנועות החושניות ביותר שחוויתי בימי חיי. "אני הפרס!" אמרה, והסתלקה בניפנוף שמלת המשי התכולה שלה. למרות האור החזק שהגיהו הנברשות, הודות לארכיטקטורה חכמה, היה האולם כולו משחקים של אור וצל. רצפת השיש המשובצת במשבצות שחמט ענקיות הטיבה להמחיש זאת. תוך כדי סיורי הבחנתי, כי המרפסות יצרו מקלטי צל בירכתי האולם, ולאורך הקירות ישנן גומחות נסתרות, שבחלקן הבחנתי באורחים מתגפפים, אדישים לחלוטין לסובב אותם. כל מי שנתקל בי העלה חיוך מנומס על פניו, וברך אותי בניע ראש או בקידה מסוגננת. חשתי היטב בלחישות שמאחורי גווי. מספר פעמים כשהסתובבתי באחת, הבחנתי באנשים שבהו בי ללא בושה. מבטם כמו אמר, שאועיל בטובי להסתובב בחזרה, על מנת שיוכלו להמשיך ולרכל עלי מאחורי גבי. רק בשלהי הערב, וכמעט כשכבר היה מאוחר מדי, הבנתי שהם דיברו על הקלף שהתנוסס על קודקודי ולא על מלבושי. חשתי די אבוד בין כל אצולת המאה שש עשרה. אבל עד מהרה החל היין שבדמי עושה את עבודתו נאמנה, מקנה לי הרגשת חופשיות, שבתנאים רגילים לא הייתי מסכים לה. נזכרתי בדברי המאמן ובדברי גולשת הסקי הקיטעת. נשמתי עמוק והחלטתי שגם אני אנסה להנות. כל המקום הקרין ריח עז של..... פריצות. הייתי מבושם מספיק בכדי לחוש במשיכה אל המצב המוזר אליו נקלעתי. אטימות צברית ,המשולבת בתמימות והרבה יין. בדיעבד אני חושב, שניתן היה לחוש במתח העולה וגובר לקראת שיא לא ידוע. אבל באותו הזמן חגתי חסר מטרה ברחבי האולם, שוכח לחלוטין את חששותי מהעימות הצפוי עם ז'אק, ואת תחושות הנקם שהרתיחו קודם לכן את דמי. כתינוק שנשבה פסעתי באולם שלא הכרתי, מציית לחוקי משחק שלא הבנתי, מונע כמריונטה על ידי מוסיקה פנימית שאינה שלי.
קול הצעדים הפולשים לסימטה קטעו את שטף הסנטנימנטליות המביכה, וגרמו לי לנסות ולהתמזג לתוך קיר הלבנים ולהתחיל להשמיע קולות של אשפה. זיהיתי שלושה אנשים, גברים, אבל לא הצלחתי להבין דבר מפרץ הצרפתיות שפיזרו לכל עבר. בתחילה הצעדים התרחקו ממני וממכולת המחמד שלי. היות ושנינו ניצבנו סמוך לפתח הסימטה, ידעתי כי ההפוגה הינה זמנית. בסימטה ללא מוצא הם יהיו חייבים לחזור בדרך בה נכנסו. היום הדועך לאיטו, ומעיי שנירגעו מעט, נסכו בי הרגשת ביטחון מזויפת. הרגשה שבסופו של דבר - הכל יסתדר... מין תחושת תקווה מדומה, שהיא כנראה נחלת רבים בשעתם הקשה. קול צעדיהם ושיחתם הלך ונחלש, עד שנדם לחלוטין. יכולתי לשמוע את התנועה הערה ברחוב הסמוך, ואת קולות ההמון הנסתר מעיני, שעשה בוודאי את דרכו לארוחת הערב. מוח האדם הינו איבר יחיד במינו. הוא בנוי במתכונת מפותלת של מנגנוני הגנה מתוחכמים, פרי מליוני שנות אבולוציה. בעוד הקמים להורגי נמצאים בסמוך אלי, והסכנה כי מצבי המגוחך עד לכדי פסע מהשפלה טוטלית יסתיים בהטלת מום בנפשי לדראון עולם, בחר מוחי על הגנותיו להפליג בסדרת הזיות, מנותקות מהמציאות הקיומית. בזה אחר זה עברו בסך לנגד עיני מבחר מרהיב של זוגות שדיים, כולם משובחים ומעוררי חשק במיוחד. מנבכי זיכרוני המתפוגג שלה מוחי קטעי זיכרונות נשכחים של בלוטות שומן לדורותיהם. לרגע ניצב מולי זוג לבן כשיש הזוקר את פיטמותיו כלפי מעלה, כאילו היו הם נקודת המשען של העולם. אחריהם הגיעו בריחוף איטי סדרות מכל המינים והצבעים, מסתחררים סביבי במחול ארוטי מרהיב. מעולם לא תיארתי לעצמי כי יש בי בקיאות כה רבה באיבר הנשי המפואר מכל. בעודי בוהה נפעם בתהלוכת הציצים האינסופית שהעלה מוחי, הגיח ממקום מושבו הרם הזוג המושלם. הם היו כמעט עגולים לחלוטין, ולא מהסוג האגסי. הם לא היו גדולים, אבל גדולים מספיק בכדי לתת את התחושה כי הם ממלאים את כף ידך, באותה נימוחות קפיצית, שלשום דבר אחר בעולם אין אותה. הפטמות היו גדולות וברורות, בעלות גבשושיות זעירות בקצוות. מה שהקנה לחזה הזה את הבכורה לא היתה שלמותו הסימטרית העגולה. הפטמות לא ניצבו במרכז אלא מעט למעלה ממנו, באותו המקום הרם טרם הדרדרותן הרופסת עם הגיל. במיקומן הלא סימטרי הן זקפו ראשן במין ארשת סנובית מלכותית, של התרוממות רוח הקוראת תיגר על כוח המשיכה. הם ניצבו זקופים וקרובים זה לזה, מטילים צל עמוק אל עבר אותו גיא תאוות לא ידוע, המשתפל אל ביניהם ומותיר במתבונן רצון עז של סקרנות. עמק פתלתל , שלמראהו אתה חייב לצאת למסע הענוג אל חקר צפונותיו. כמעט ויכולתי לחוש בטעמם המענג על לשוני. לרגע נדמה היה לי, כי אכן אני ניזכר בטעמם המשובח ובמגעם הקסום על עורי. צווחת מחאתה של מתכת שהוזחה ממקומה ניפצה ברגל גסה את המראה השמיימי. הקריאות הנרגשות בצרפתית בישרו לי כי הנורא מכל אכן קרה והם מצאו אותי. הם התנשאו מעלי, בוחנים בגיחוך מר על שפתיהם את עליבותי המשתפכת. ז'אק עמד באמצע כשמבט רציני ומאיים בעיניו. שני רעיו עמדו כצעד מאחוריו, מחניקים את צחוקם, וכמו נותנים כבוד לסכין שבידו. הוא הניף את סכינו הממורטת, ואני הנפתי באינסטינקט את הדובי התכול מול פני כהגנה. הוא חטף את הדוב מידי, ותקע בו את סכינו, כמו מדגים לי מה עומד לקרות לי בעוד שניות ספורות. דקירת הדוב כמו מוטטה משהו בתוכי. טעם העלבון שנמחה ממשחק חצי הגמר עלה שוב בגרוני. זכרונות מטושטשים מהקורות אותי בעשרים וארבע השעות האחרונות החלו מבעבעים בי, כמו בבקבוק סודה שנוער היטב. כל אלה התגבשו לכדי זעם מעוור. בעוד המילים 'לא עוד' ו'כצאן מובל לשחיטה' זועקות באוזני, זינקתי ממקומי והתנפלתי עליו. הם הופתעו. הם הופתעו יותר כשז'אק מצא עצמו מוטל על גבו, ורואה חשבון כרסתן כבן חמישים רוכב עליו בגאון, מכה אותו בפניו באמצעות הדוב הכחול ופולט זעקות חימה מטורפות. אם הם לא היו עוצרים אותי מישהו בוודאי היה נופח את נישמתו, או אפו של ז'אק - או הדוב.
צילצול עדין של פעמון קריסטל גרם לשתי דלתות גדולות וניסתרות להיפתח. הם הובילו לאולם, שבמרכזו עמד שולחן עמוס לתפארת. צוות משרתים, הלבושים על פי כל כללי הטקס, ליוו את האנשים לשולחן, מושיבים אותם על פי קוד ישיבה שנבצר מבינתי. ספרתי חרישית את האנשים. היה משהו מגוחך בכל האנשים הלבושים במיטב המחלצות, כשעל ראשי כולם מתנוססים הקלפים. לאור הנרות הרבים שבאמצעותם הואר החדר הטילו הקלפים צללים מוזרים, מקנים לכל הארוע נופך מעט ביזארי. בראש השולחן התישבה המארחת שלנו. בעלה הסב ליד השולחן כאחד האנשים עטויי הקלפים. עם המארחת מנינו חמישים וארבעה. גייסתי את זיכרוני מהמילואים, ונזכרתי כי בחפיסת קלפים יש חמישים ושניים בלבד. אם מורידים את המארחת מהמניין, נותרו חמישים ושלושה קלפים. קלף אחד מיותר. המארחת היפה נשאה נאום קצר בצרפתית, ואז חזרה על דבריה באנגלית. היא ביקשה מהנוכחים לשוחח היום באנגלית, מכיוון שאיני דובר את השפה. רחש של הסכמה עבר בין המסובים, שרובם גם הביטו לעברי , חייכו או נדו קלות בראשם. עוד לפני שהגיע האוכל הוגשו לשולחן בקבוקי יין , מתוך עשרות שניצבו ממתינים על שולחנות לכל אורך קירות האולם. עשרות - ואולי מאות בקבוקים. שאלתי את הגברת עתירת החזה שלידי, והיא הסבירה לי בשימחה, כי עד סוף המסיבה נישתה קרוב לוודאי את כולם. המשרתים, שלכולם, אגב, היה קוקו מפואר אצור בסרט משי שחור, עברו בין האורחים, מוזגים בנדיבות יין לבן לתוך כוסות קריסטל ארוכות רגל. שכנתי האיצה בי לשתות, משיקה את כוסה לשלי בצלצול ענוג, וממהרת לקרוא למלוי כוסה מחדש. חרף זהירותי, מצאתי את עצמי שותה בצימאון את היין המבעבע שבכוסי. זו לא היתה שמפניה אבל בכל זאת התחושה היתה כאילו היין מוגז קלות. הטעם הפירותי החל משתלט לאיטו על כל תאי הטעם שבפי, נמסח בגופי ומערפל את שארית חושי . נדבקתי בעליזות שהחלה מבעבעת גם מסביב לשולחן, נעה כגלי הגאות והשפל, נושאת אותי עמה מעלה ומטה כפקק פלסטיק הנישא בצינורות הביוב. מפליא כיצד אני, הצבר השקול, קצין בצהל, רואה החשבון המכובד... התחלתי להיטמע ברוח הכללית, נוגע בחום בסובבים אותי, מגיב בחיוך לנגיעות פלרטטניות, מנסה גם משלי, משאיל באומץ את כתפי לפרצי הצחוק, ואת פני לנשיקות התודה. האוכל השתווה לרמת האלכוהול וגם עלה עליה. יחסית לחברה הגבוה והאלגנטית שהסבה מסביב לשולחן, נימוסיהם היו כשל עדר חזירי יבלות. הם לקחו וחטפו והשליכו אוכל איש על רעהו. האלכוהל שיחרר במהירות את כל חרצובות הנימוס, ומבין החורבות התרבותיות החלו לבצבץ היצרים. לא מעט מהמסובות איבדו במהלך הארוחה את החלק העליון של לבושן, ומיד הפכו למוקד טעימות לשלל הרטבים שהתלוו לאוכל. נסחפתי בקלות אל תוך האוירה המתירנית, והסכמתי בחפץ לב לחוות את דעתי האם רוטב האוכמניות עולה בטעמו על רוטב החרדל. שניהם הוגשו כלאחר כבוד על מצע שדיה של שכנתי לשולחן. המשרתים עבדו ביעילות רבה, ופינו בזריזות את החורבן שחוללו האורחים. מנה רדפה מנה, עד שהרגשתי כי לא אוכל להעמיס קמצוץ נוסף על קיבתי המפותחת יתר על המידה. אבל אז הגיעו הקינוחים, ואיתם הגיעו יין הקינוח והקוניאק. החלטתי באומץ כי די לי, ולא אגע בקינוחים המפתים. החזקתי איתן בדעתי, למרות שמסביבי נישמעו גרגורי הנאה רמים, שכמעט והיו משכנעים יותר מהקינוחים עצמם. לאחר דקה וחצי של לחימה ללא פשרות, עקפתי את קו מז'ינו וכבשתי סברינה ענקית, ופבלובה שכדאי היה למות למענה בחרוף נפש. כמות היין הרבה שהערתי לתוכי והלחץ הקשה מצד כל המזון שחיפש פינה קטנה להגות סיינטולוגית בקיבתי, יצרו אצלי לחץ בלתי ניסבל באזור השלפוחית. לאחר שקיבלתי הסבר קצר עליתי לקומה השניה, לחדר השרותים המפואר שהמתין רק לי. הקירות היו מכוסים בסדיני משי ורק לאחר שהצצתי מאחורי אחד מהם הבנתי כי אלו הן מראות. הן כוסו בכדי שהמשתתפים לא יראו את הקלף שעל ראשם. התעורר בי דחף להציץ בקלף שלי, למרות שהבטחתי לא לעשות זאת. בצאתי מחדר השרותים טעיתי בפניה, ובמקום לפנות בחזרה לכיוון המדרגות, פניתי לכיוונם של חדרי השינה. אחת הדלתות היתה פתוחה קלות, ומאחוריה נשמעה שיחה, בצרפתית כמובן. דחף לא מוסבר, אולי בגלל כמות היין המוגזמת ששתיתי, גרם לי להציץ פנימה. היה זה כנראה חדר השינה של ז'אק ורעיתו הקסומה. שניהם עמדו בגבם אלי ושוחחו, בעוד היא מחליפה את בגדיה. תפסתי אותם כשהיא היתה כבר מעורטלת בפלג גופה העליון, והחלה פושטת את שאר בגדיה. אט אט נגלו להפתעתי ולשמחתי צמד ישבנים מרהיבים. הבנתי כעת למה היא דוגמנית כל כך מבוקשת, גבוהה ובעלת פרופורציות מושלמות. היא ניגשה לארון, שולפת מתוכו שימלה, וחזרה לדבר עם בעלה. הפעם עמדה כשפניה אלי, מאפשרת לי לחזות לראשונה בצמד עופריה המושלמים, בעלי הסימטריות המדהימה והפיטמות קוראות התיגר. נזכרתי לחזור ולנשום לאחר שהכחלתי קשות. מהופנט, עמדתי בוהה כחסר דעת בחזה היפה ביותר שחזו עיני אדם מעולם. עברו שניות ארוכות עד שהבנתי כי גם היא מתבוננת בי. היה לי קשה מאוד להתיק את מבטי לעיניה. היא המשיכה לדבר עם ז'אק, לא נותנת לו אפילו סימן קל על הקורה מעבר לגבו. בתנועות רכות, ומאוד מודעות לעצמן, החלה לובשת את השימלה. בתחילה כיסתה השימלה בליטוף את ערוותה המגולחת, ורק לבסוף איפשרה לה לדחוק בקושי את הפאר הנשגב לתוך המחשוף הנדיב שירד עד לקורקבנה. לא מאיצה בתנועותיה, מאפשרת לי להנות זמן רב ככל האפשר מהפלא השמיני והתשיעי. ז'אק הרגיש כנראה כי מלוא תשומת הלב של אישתו אינה נתונה לו, והסתובב. מיהרתי להימלט, כשבליבי מקננת התחושה המבישה שלא עשיתי זאת בזמן.
יש הבדל בין לחזות בחזה המעורטל של אשת איש, כשזה חלק מהלך הרוח החברתי, לבין להציץ לה מתלבשת במקלט חדר השינה שלה. יכולתי להבין את כעסו של ז'אק ואת יצר הנקמנות שפיעם בו. אם לא אני הוא מושא כעסו, אולי אפילו יכולתי להצדיק אותו. שני גברים, מארצות שונות ומתרבויות נפרדות, שעקב צרוף מקרים מצער, נקלעו בעל כורחם למספר סיטואציות לא נעימות של המשחק הגברי. סיטואציות בהן הוכתה גבריותו של אחד מהם מכה אחת אפיים. לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים ברציפות. הנורא מכל, לדידו של ז'אק, שזה נעשה קבל עם ועדה. לא פלא שלא בחל בשום אמצעי לרדוף אחרי ולבצע בי את זממו.
שני חבריו תפסו אותי בבתי השחי, וללא שום גינונים מיוחדים הניפו אותי ואת משמני מעל חברם המוכה. בעוד ז'אק מתאושש ומנסה לקום על רגליו, ניסיתי נואשות להשתחרר מאחיזתם. הצלחתי לנתק את ידיו של הגבר משמאלי שהחליקו מעל גופי המזיע. התגוששנו שלושתנו מזיעים ומתנשפים כמו קבוצת מתאבקים תורכית. ז'אק שלח יד, וניסה לתפוס בי גם הוא. כל שהצליח לתפוס היה קצה החוטיני הוורוד. הוא משך בו בחוזקה, מעניק לי את הוודג'י של החיים שלי. החוט הדק של התחתונים ננעץ עמוק בתוך ישבני, וכמעט חתך את אשכי. מעוצמת הכאב הפסקתי לנשום. דמעות עלו בעיני, דמעות כאב מהולות בדמעות של השפלה. הגבר שאיבד את אחיזתו בי ניסה להתעשת ולחבק אותי בחוזקה, על מנת לרסן את השתוללותי. כל שהצליח היה להלום בחוזקה בביטני. הגרוי העז בישבני, משולב במהלומה העזה בבטני, הביאו לאותה התפרצות שאיימה על המין האנושי במשך כל אחר הצהריים... קיטונות של נתזים חומים בקעו מתוכי כמו מברז כיבוי אש. אני נישבע שהיה לזה אפילו את ריח הבוקה הקלוש והפירותי של יין הבוז'ולה. שלושת הגברים מיהרו להתרחק מהיורה הרותחת (זה גם מתחרז). פניהם מביעים תערובת של הלם וגועל. ז'אק, שהיה במצב של כריעה בדיוק כשהווזוב התפרץ, חטף פגיעות ישירות , וחולצת המשי הלבנה שלו שינתה את ציבעה. הם עמדו מהססים, מוכי הלם וחסרי אונים. זה היה חלון ההזדמנות שיחלתי לו. הפנתי אליהם את לוע הר הגעש וצעקתי באנגלית הכי ברורה שיכולתי. DON’T MOVE OR I SHOOT. שלושתם בהו חיוורים (מתחת לכל הלבה הם בטח היו חיוורים) באקדח המעשן שהופנה אליהם באיום. מנצל את קפאונם, פרצתי בריצת אמוק אל מחוץ לסימטה ועד לחדרי, נועל את הדלת מבפנים ומעמיס עליה את הכורסאות. אין לי מושג מי ראה אותי אם בכלל. חיי ניצלו על חוט השערה של החוטיני, ומעבר לכך לא עניין אותי דבר. עד לטיסה חזרה לארץ לא העזתי לצאת מחדרי, גם לא למשחק הגמר. טענתי לקילקול קיבה משבית, דבר שהיה ברובו נכון. כל הדרך, עד שהמטוס התיק את גלגליו מאדמת צרפת, דאגתי להיות מוקף באנשים, מחפש כחייה לכודה את ז'אק או מישהו מאנשיו.
כשירדתי למטה, מנסה לשכנע את עצמי שז'אק לא הבחין בי , משחק הבוז'ולה כבר נראה בעיצומו. אנשים נעו במסלולים משונים, מחפשים אנשים מסוימים ונמנעים מאחרים. לפתע חשתי בבעיטה עזה באחורי. הסתובבתי כועס, והאיש המחייך הורה באצבעו כלפי ראשי, כאילו אומר - זה המשחק ואין מה לעשות. לפתע התנפלה עלי בלונדינית מהונדסת, וכמעט הטביעה אותי בנשיקה צרפתית רטובה. בעודי מנסה להחזיר לעצמי את נשימתי, עברה אחרת ומיששה היטב את חלצי. התחלתי לראות מתכונת בשיגעון שחל סביבי. בין בעיטה, נשיקה ומישוש, התחלתי להבין, כי מי שנשא את הסיפרה שתיים על הראש, היה מחמר את כל מי שעבר לידו. שמונה תלתן, אני חושב ששימש כמחסום. כל מי שפגש בו נאלץ להסתובב ולחזור כלעומת שבא. בפני מלך היו הנשים חושפות את שדיהן, ובפני נסיך את התחתונים. כולם התרוצצו ברחבי האולם, מנסים להגשים מטרה עלומה, למעט המארחת היפיפיה שלא לבשה תחתונים למצהלות ליבם של רבים. רוב המשתתפים הבינו די מהר מהו הקלף שעל ראשם, והחלו לעשות בו שימוש. שני מלכים חרמנים רדפו אחרי הנשים הכי יפות, וניצבו בפניהם, מאלצים אותן לחשוף את חזיהן. בכל המהומה נוטפת החטאים לא הצלחתי להבין מה הקלף שלי. היין כמובן המשיך לזרום ללא הפסקה, עד שאחרוני החוגגים איבדו את שארית עכבותיהם שנעלמו במהירות יחד עם בגדיהם. רק מבוכתי הרבה מגופי העילג מנעה ממני מלהצטרף לאחת מהנשים הרבות, שהציעו לי התמזגות נעימה באחד מהכוכים המפתים. נאלצתי להשיב ריקם גם מספר גברים, שלהפתעתי פנו אלי בהצעות. לאחר כשעה, רק כתריסר אורחים מהחפיסה המקורית עוד נותרו על רגליהם, אוחזים בקושי בשפיותם. ביניהם ז'אק, אני ואישתו הענוגה.
בדיוק כשהחל השחר להפציע מעל גגות פריז, נשמע שוב צלצול קריסטלי ענוג. רבים מהזוגות הפסיקו מפעילותם האינטנסיבית, והביטו בציפיה לכיוון הדלת. אל החדר נכנס כושי ענק, עטור אזור חלציים מפרוות טיגריס. גופו השרירי משוח בשמן שהבליט את משחק שריריו האימתניים. הוא נשא בשני ידיו מגש מוזהב עליו ישב כלאחר כבוד הדובי הכי חמוד שראיתי. הדובי בצבע תכלת -הזכיר לי את מרגלית ואת בקשתה. זכרון אישתי היקרה שנותרה מאחור, בעולם ובזמן אחר, העמיק את צבע הבורדו של לחיי, שכבר היו סמוקות מאוד מכל היין שסבאתי. מספר אורחים קמו מרבצם, וניסו לרוץ לכיוון הדוב. מספרי שמונה נעמדו בדרכם, משיבים אותם למקומם. שלושה ניסו להתקדם, כאשר הם התחלפו בהובלה לסרוגין. מיד הוקפו במלכים ונסיכים, שאילצו אותם להציג את חזיהם ומבושיהם לסרוגין. האמת שהקרב שהתפתח היה משעשע למדי. אני לא יודע מה היה לי פתאום. כאילו שהשתלט עלי מישהו אחר, קרוב לוודאי היצר. מצאתי את עצמי פוסע מעדנות לכיוון הכושי, המגש והדוב, מתעלם מכל הקלפים שניסו לעמוד בדרכי, לא שוהה לכללי המשחק המגוחך. רציתי את הדוב בשביל מרגלית. האמנתי שאולי יכפר במעט על הרדידות המוסרית שהפגנתי בהעדרה. לא היו אלה מעשי שהטרידו את מנוחתי, כמו המהירות שבה השלתי מעלי את עבותות הנישואין, החינוך הפולני והדעות הקדומות. הכושי הבחין בהתקדמותי הבלתי מופרעת, והניף את המגש אל על, מוציא את הדוב מחוץ להשג ידי. מבלי להתבלבל ומבלי להסס אפילו לשניה המרתי אנרגיה קינטית לאנרגיית כאב, כאשר בעטתי בכל כוחי בגוש האשכים שניכר היטב באזור החלציים שלו. פעולת הקומנדו המהירה שלי הביאה את הדוב המיוחל לידי. תשואות וקריאות הידד נשמעו מכל עבר. אנשים ניגשו וטפחו לי על השכם. נראה כי מעשי הקיצוניים גרמו בדיוק לתגובה ההפוכה ממה שצפיתי. המארחת ניגשה אלי, מציעה לי כוס אחרונה. נאמרה איזו ברכה ארוכה בצרפתית ואז הניפו כולם את כוסותיהם ושתו בלגימה אחת. החרתי אחריהם כקוף אחרי בן אדם. לפני שהספקתי להבין מה קורה, וכבר היתה המארחת בין זרועותי, מטביעה אותי בריחותיה ובמגע שפתיה המשכר. כשניסיתי למחות, לחשה באנגלית באוזני: מכיוון שאני המנצח אז אני זכאי לפרס, וגררה אותי לחדר ניסתר בצדו השני של האולם. פסעתי נגרר מאחריה, נבוך יותר מקריאות העידוד של כל הנוכחים. לשניה חשתי במבטו של ז'אק. הוא לא היה בין המעודדים, ושום חיוך לא נראה על פניו. אם ניתן היה להגדיר את מבטו, הייתי מגדיר אותו יותר כמזרה אימים. אני לא יודע מה היה באותה כוס משקה אחרונה, או אולי היתה זו הכוס ששברה את גב השיכור, כל שקרה עד לצהריים היה מעורפל לחלוטין. אני יודע שהיתה שם תאוות בשרים מהסוג הירוד ביותר. הסוג שבו האדם מתחבר לאותם מקומות אפלים, שאלפיים שנות תרבות ניסו להחביא. איבדתי את עצמי בתוך הגוף האלוהי שהגורל זימן לי, חוקר, ממשש, טועם, נושך, נושף, מלקק, יונק ועוד הרבה פעלים חסרי שם שאיפשרו לי למצות את כל חסכי הקשורים לחזה הנשי. מודה בבושה שמרגלית לא עלתה במחשבתי אפילו לא לשניה אחת. הייתי שקוע באותו ערפול, הנובע מגרוי החושים עד למעבר יכולת קיבולתם. היו רגעים שבהם הייתי בטוח כי יש יותר יין בעורקי מאשר דם. העייפות בשרירי, שנשאו במאמץ רב יותר מהמקובל לשרירים בגילם, התמזגה במלאות הנפשית של הסיפוק הנשגב. סיפוק שרק הנשמה יכולה להעריך, למרות שמקורו בפעילות פיסית ערה דווקא. לקח לי זמן רב לצוף חזרה למציאות האכזרית, ולהבין שאני מטולטל בפראות ומישהו צועק ליד אוזני. הכרתי הזדחלה לה בחזרה, רוטנת נמרצות בחוסר רצון. הצלחתי איכשהו להבין שאני חייב לברוח, כי ז'אק יבוא לחפש אותי. דפיקות אלימות וזעקות חנוקות מצידה השני של הדלת סייעו להבנתי קשת התפיסה. הדפיקות הפכו לאלימות יותר ויותר, ועמן חרדתה של המאהבת שלי. עטיתי על גופי הרופס את פריט הלבוש הראשן שידי נחה עליו ומהרתי בעקבותיה. באור הצהריים שחדר מבעד לחלון הענק הפך החלוק שעטתה על גופה לשקוף בחלקו. זכר גופה העלה בי עקצוצים, ועירפל שוב את תפיסת המרחב והמציאות שלי. היא משכה בחוזקה בידי והובילה אותי אל החלון. לאחר שקמתי והתאוששתי מהנפילה בת חצי המטר מבעד לחלון, נגררתי שוב מאחריה לתוך מכונית סיטרואן סמוכה. בעודי יורק מפי חתיכות עשב מבוצבצות, התניעה האשה ויצאה לדרך בחריקת צמיגים. הבטתי לאחור, ולחרדתי ראיתי את ז'אק ושניים מהאורחים נכנסים למכונית מרצדס וממהרים בעקבותינו. במשך כל הנסיעה מורטת העצבים ניסתה הונוס שלי להסביר לי משהו, שמוחי מאן לקלוט. היא עברה לצרפתית שוטפת, ואיבדה אותי כליל. התעוררתי לקול חריקת הצמיגים והטלטלה העזה שבעקבותיה. היא דחפה לידי את הדובי וזרקה אותי מהמכונית. "ויט ויט". קראה אלי, מסמלת בעצבנות לאחוריה. לא הבנתי למה היא רוצה להוריד עכשיו שערות מהרגליים. היא העיפה בי עוד מבט אחרון, סוקרת בו את תחתוני החוטיני הורודים, הכרס, והעוברים ושבים שהחלו לעצור ולהסתכל, ונעלמה. מרחוק שמעתי צפירות וראיתי את המרצדס השחורה מנסה לפלס את דרכה. ההבנה הגיעה הפעם בזמן. מיהרתי לתוך הסימטה, מוצא מיסתור רעוע מאחורי מכולת זבל עמוסה.
"נו איך היה?"
"גדול, עלינו לגמר וכמעט ניצחנו. אבל אבא לא בא לגמר כי כאבה לו הבטן".
היא הסיטה לכיווני את המבט המברר. זה מפליא איך ברבות השנים נשים מפתחות את היכולת הזו. מצד אחד חסכנית ומצד שני מהלכת אימים על נשואי המבט. במבט אחד הן משדרות , בבת אחת, צרור של מסרים. מיד לאחריו כבר הרגשתי נזוף, נשאלתי ללא מילים מה כבר אכלתי ואיזה חוסר אחריות זה מצידי, שאני צריך לשמור על עצמי יותר, שאני לא חושב עליה ועל הילדים, איזו דוגמה קלוקלת אני משמש, וגם נאמר לי שהכל אירע רק משום שהיא לא באה. בדבר אחד היא צדקה! אם היא היתה באה ... הגשתי לה את הדוב התכלת, שעבר שלוש כביסות במכבסת המלון שכמעט והצליחה להחזירו לצבעו המקורי. החיוך שהפציע על פניה היה שווה כמעט את כל הקורות אותי.
"איזה ממי. ממש תודה. תודה, תודה שלא שכחת אותי" לא הבנתי אם הממי כוון אלי או אל הדוב, אבל זה באמת לא היה חשוב. היא לא תדע לעולם עד כמה היתה קרובה להפוך לאלמנה, ומה המחיר ששילמתי בשביל להביא לה דובי בצבע תכלת. היא חיבקה אותו, מתרפקת על המרקם הרך של פרוותו. אין ספק, אישתי ממש אוהבת דובים. אולי בגלל זה היא גם אוהבת אותי. היא קברה את פניה בתוך בטנו של הדוב, ואני מיהרתי להיות עסוק בפריקת המזוודות בחדר השני.
"יש לו ריח מוזר לדובי הזה, לא?" עשיתי חיקוי די מוצלח של שלושת הקופים.
חודש מאחור יותר, וכבר הייתי שקוע שוב בדוחות כספיים ואישיים, מע"מ, מקדמות והחזרי מס. נגד אחד מלקוחותי הותיקים התנהלה ביקורת ניכויים ומע"מ, והייתי עסוק בהגשת טיפול פסיכיאטרי נאות. כשהגיע הדוא"ל לא שמתי לב בכלל מהיכן הוא נשלח. אני לא מקבל בדרך כלל דוא"ל באנגלית, אבל זה לא עד כדי כך מוזר שאתחיל לחשוד. הארוע הטראומתי הוטמן עמוק בבוידם של התת מודע.
"היי
שמחנו מאוד שיצא לנו לארח אותך לחגיגות הבוז'ולה בביתנו. אני מודה שהייתי מעט סקפטי לגבי ההזמנה שלך והיכולת שלך להבין את מנהגינו. אחרי שהפסדנו בחצי הגמר, מארי (אישתי) התעקשה מאוד. היא טענה שתעלב ותחשוב שבגלל שניצחתם אנחנו לא מזמינים אותך. האמת שגם לא מצאנו ג'וקר חלופי בהתראה קצרה כל כך.
לשימחתי היא לא ויתרה. למרות קשיי השפה, המרחק התרבותי והזמן הקצר, הצלחת להבין במלואם את טיבן של החגיגות, וסיפקת לנו בידור שלא ישכח לדורות. עדיין לא הצלחנו להבין איך ידעת שאתה הג'וקר ושלג'וקר מותר לעשות הכל. ואיך גילית שגם בסוף אף אחד לא יכול לעצור אותך. הדרך בה נטרלת את עבדול ולקחת את הדוב, הדרך בה נמלטת מידנו- היו מרשימים במקוריותם ובתעוזתם. אין פלא שהצבא הישראלי הוא מהטובים בעולם אם שאר הלוחמים נחושים ומהירי מחשבה כמוך.
אתה כמובן מוזמן לחגיגות שנה הבאה ויותר מנשמח אם תביא גם את אישתך. לא נוכל לתת לך את תפקיד הג'וקר, כי אתה כבר מכיר את כללי המשחק. (הג'וקר הוא תמיד שחקן חדש שלא מכיר את המשחק. זה מה שעושה את המשחק למעניין כל כך.) תמיד אנחנו מצליחים בסוף לקחת ממנו את הדובי, חוץ מהמקרה שלך כמובן.
אם יורשה לי - בקשה אחת קטנה ולא מקובלת. בתוך הדוב מוסתרת טבעת יהלום, שעלתה לי כסף רב. מכיוון שתמיד הייתי אני הזוכה בתחרות ,חשבתי לתת למארי תשורה קטנה לחמש עשרה שנות נישואין. אודה לך עם תוכל לשלוח לי את הטבעת, ואני מתנצל מראש על הטירחה.
באהבה
ובבהערצה כנה
ידידך
ז'אק פרנסואה לה בור
דש והמון נשיקות ממארי"
© כל הזכויות שמורות לרונן
