אני מציל את אטואטה
אני מנצל את הזמן הקצר העומד לרשותי לכתיבת הבלוג. אנחנו מחליפים את מקום המחבוא שלנו הלילה, בסיוע איש הקשר הנאמן. אטואטה בסכנה: היא ממשיכה לכתוב פרומונוגרפיה וחוליית החיסול מטעם הצנזורה בעקבותיה.
אתמול בשעות אחר הצהרים המאוחרות שמעתי דפיקה בדלת וקול נעים שאל אם מותר להיכנס ולסד החדר. אטואטה סימנה לי לשתוק והחליקה לתוך ארגז המסע בו הוחבאתי בדרכנו לכאן. שנייה אחרי שהמכסה נסגר אחריה נפתחה דלת החדר כמו מעצמה ואור חזק הציף את מבואת החדר. "היכן אטואטה?" שאל הפולש, "אני צריך לדבר איתה באופן דחוף!" האור המשיך להתקדם לעברי כשקולות של שאיפות מהירות וקצובות (כמו כלב המרחרח את צידתו) מתחילים להקיף אותי מכל עבר . קפאתי במקומי ומהלחץ, לבושתי הרבה, שחררתי מעט גזים "ריחניים". האור החזק החל לרעוד ונסוג, נשמעה חבטה עזה, קולות גרירה והדלת נסגרה בחבטה עזה. נעלתי הדלת, דחפתי את הארגז וחסמתי איתו את הדלת מקווה שאין לפולשים היכולת לעבור דרך הקירות. שקט מוזר השתרר בחדר, רק נשימותיי הכבדות הפרו אותו עת התיישבתי בפיק ברכיים על הארגז ושקעתי בהרהוריי. דחיפות קלות מלמטה החזירו אותי למציאות , קפצתי ממקומי והמכסה עלה באיטיות . מהחריץ ננעצו בי עיניה של אטואטה: "הם הלכו?" שאלה ובטרם הספקתי לענות צנח המכסה חזרה. "הוא לא כזה כבד", חלפה דאגה במוחי ומיהרתי לפתוח הארגז לרווחה. אטואטה שכבה מכורבלת בתחתיתו, לגמרי מחוסרת הכרה. הוצאתי אותה והשכבתי על הרצפה. באמת שלא ידעתי מה לעשות. אבל אז, כנראה מהמאמץ, שוב הרגשתי לחץ בתוך המעיים ו... ואז הבנתי מה קרה, מריח כה חזק גם אני הייתי מתעלף, לא כל שכן אטואטה. המיכל הכסוף היה בהישג יד כך שהשבתי את רוחה של אטואטה תוך מספר דקות. אווררתי החדר, היא התאוששה ושאלה לפרטים.
"גיבור שלי, אז ה"פלוץ" שלך הוא שהציל אותי !" אמרה מתנשפת.
"אל תצחקי עליי," הרגשתי את הדם מסמיק את פניי. אז מה אם אני לא כזה גיבור גדול. הם היו לפחות שלושה ואני מגיל שתים עשרה לא הרבצתי לאף אחד.
"אני לגמרי רצינית, זהו נשק מעולה! קטלני, יש לומר." היא הרהרה זמן מה ואז שאלה." תגיד לי, השחרור גזים הזה, אתה יכול לשלוט בו?"
עניתי לה שלא, זה אומנם נשק ביולוגי בעל פוטנציאל אדיר (מצוי תמיד, קל לנשיאה, חיישנים לא יגלו אותו ובכמויות גדולות יכול לשמש כלהביור – טוב , פה כבר נסחפתי לגמרי), אבל צריך לחשוב על דרכי תפעולו. כמו למשל, אם אפריש אותו בכמות מבוקרת, אטואטה לא תתעלף, אבל הרודפים אחריה לא יצליחו לאתרה לפי הריח, וזה כבר הישג כביר כשמתחבאים, לא?
אז זהו, לא רק ש"הרחנו" סכנה, אלא שראיתי אותה במו עיניי, על כן הוחלט לשנות את המחבוא שלנו עוד הלילה והיות ואני לא יודע אם תהיה שם תשתית מתאימה לניהול ה"בלוג" אני נפרד מכם לזמן מה.
תגובות לבלוג
המלאכית: איך אתה מרגיש?
אני: כאבי הראש עדיין תוקפים אותי מדי פעם.
המלאכית: כדאי שתיבדק, אני מאוד מודאגת....
אני: בהזדמנות הראשונה, אני מבטיח!
שובב בריבוע: "נשק הביולוגי" שלך עובד כך: אתה בולע כמות גדולה של אוויר, לוחץ מטה ואז...
אני: לדעתי אתה מתבלבל בין "פלוץ" ל"גרפס". גם הוא "מפיץ ניחוחות" , אבל פחות. אולי בעזרת תזונה מתאימה?
שובב בריבוע: אני כמעט בטוח שהשליטה אפשרית, היו לנו כאלה בכיתה ד'. אבל אני אברר אצל מביני עניין.
קונצית-פונצית: צחקתי וצחקתי! פלוץ כנשק ביולוגי! גדול אתה!!! זה אמיתי?
אני: לצערי, כל מילה אמת, אני די מוטרד מהמצב שנקלעתי אליו. מצד שני, כשהכול יגמר לטובה נוכל להעביר קטעים, כי זה באמת מצחיק!
