הרגע התעוררתי מהחלום המוזר ביותר שחלמתי אי פעם: אני מרגיש איך ראשי נפתח כמו קופסה וחלק גדול של מוחי מוצא ממנו. אני רואה כיצד הוא מוכנס למין סל מחורר ויחד איתו מושקע במיכל עם נוזל שקוף. אני צופה על עליו מלמעלה ולצידו, על הכסא אני רואה את גופי. ידיי קשורות למשענותיו, רגליי מקובעות בסד מיוחד ומכל עבר יוצאים ממני צינורות. חלקם דקים מאוד,אטומים, אחרים שקופים ורואים את הנוזל הזורם בהם. השני צינורות זורם נוזל אדום, בשלושה - נוזל שקוף, ובאחד, עבה במיוחד, נוזל סגול עכור. המראה היה כה מבהיל שאני ממש לא זוכר לאן חוברו הצינורות. אז הבטתי מלמעלה על מוחי ועל גופתי המופרדים זה מזה והתלבטתי: האם לעזוב לגמרי או לחזור. ואם לחזור, לגופי או למוחי? בעודי על התקרה ראיתי את אטואטה נכנסת לחדר. היא לא הביטה בי כלל, אלא נצמדה עם אפה אל המסך המרצד והחלה לרחרח, אחר כך הביטה מספר דקות בעיני איש גבוה ורזה ועזבה את החדר. האיש הביט בי ואני הרגשתי כיצד עיניו צורבות אותי . באותו רגע התערפלה הכרתי והתעוררתי, רטוב מזיעה, רועד, כאב הראש מפלח את ראשי בכל עוצמתו. אטואטה לא פה, ואני כבר קצת התאוששתי.
כאב הראש לא עוזב אותי מאתמול, אפילו רציתי לגשת לרופא. אבל כאן זו בסך הכול תחנת מעבר, מה הם כבר מבינים, כל התמחותם היא הגשת עזרה ראשונה. כבר מתקרב הערב ואטואטה טרם חזרה. היא יצאה מוקדם בבוקר, לבד וביקשה ממני להישאר בחדר. לטענתה אני לא יכול "להריח את הסכנה" ועל כן יכולים לעקוב אחרי בלי שאבחין בכך. "אני יודעת להתחמק," אמרה לי," אבל אתה עלול להביא אלי את אויביי הגרועים ביותר." אצבעותיה ליטפו את שורשי שערותיי ועיניה הבורקות התחננו לבל אפקיר אותה למר גורלה. "כואב לי הראש," לחשתי לה , אך היא התעלמה ממני: "תבטיח לי שלא תצא!". כשראתה שאני מהסס קרבה אלי וחיבקה ברוך. שיערה הרך קירר במגעו העדין את פניי ואני נכנעתי. הבטחתי לה שלא אצא, הבטחתי לה שלא אדבר עם אף אחד. אטואטה קרבה אליי את המיכל הכסוף. נשימתי התמלאה בריח מנטה. מוזר, פעמיים כבר פתחתי את המיכל הכסוף , מעולם לא הבחנתי בריח כלשהו! אולי זה מיכל אחר?
בכל אופן, כאב הראש פחת, ואני נרדמתי.
ועכשיו החלום הזה, אני לא יכול להשתחרר ממנו! ואיפה אטואטה, מה אם תפסו אותה? מה אם ברחה והפקירה אותי? מה אני אמור לעשות? תעזרו לי!!!!
המלאכית: אתה חייב לעזור לעצמך, גלקסיונר יקר, אל תפקיר את בריאותך! היא לא שווה את זה!
אני: למה את אומרת כך? את לא דואגת לה?
המלאכית: אני לא דואגת לה בכלל, היא מנצלת אותך! עדיף שתיעלם בכלל
שובב בריבוע: מלאכית? לא מתאים לך להיות כזאת! מה היא עשתה לך?
המלאכית: כשברחתם מכוכב הלכת שלה למה החביאו בארגז אותך ולא
אותה? כי היא לא רצתה להסתכן! הרי לא שאלו אותך, נכון?
אני: לא שאלו אותי, אבל אם היו שואלים הייתי מסכים ללא היסוס. למעשה לא הייתה ברירה אחרת: תעודות שלי שימשו את אטואטה, בעוד שאותי החביאו בארגז המטען – מרופד ומחומם, עם אספקת חמצן סדירה כיאה להעברת בעל חיים (כלב, למשל) אבל למה אותי? כי אטואטה הייתה עלולה להיחשף לריח חזק ולמות. ככה, מלווה באיש קשר מתאים היא הייתה, בעצם, מחוץ לסכנה. ובמחשבה שנייה, מלאכית, תודה על שעזרת לי להחליט האם אני מוכן להקריב את חיי למענה.
*** אל תעשה שום דבר! ותפסיק להתקשקש בבלוג או בכל אמצעי אחר. אני בדרך אליך, אגיע בעוד כמה שעות. אל תפתח, כמובן, לאף אחד, עד שתהיה בטוח שזה אני!
