דפנה
ורק כאשר יצא יצחק מביתה של דפנה, חש את מלוא כובדן של השנים אותן הוא נושא ואת ההשפלה. לאט הוא הולך במורד המדרחוב הירושלמי שעצים נטועים במרכזו ועטרות של ספסלי אבן מסותתות תוחמים אותם. חם היום ולחייו לוהטות. הוא מרגיש חולשה, והדם זורם בגופו לאט לאט. ראשו סחרחר והוא פוחד שיאבד את הכרתו וכך הוא מתישב על אחד מספסלי האבן בצילו של עץ. בדלים לבנים של סיגריות וכוסות חדפעמיות מכתימים את האדמה הכהה סביב העץ, והוא תוהה מי הם האנשים שישבו כאן לפניו. גברים ונשים עוברי אורח מסרחים דרכם במעלה המדרחוב ובמורדו, חלקם נושאים סלי קניות. כמה מהם מסתכלים עליו. אשה גדלת גוף באמצע שנותיה עומדת בפינת הרחוב ליד בנק המזרחי גופה נשען קלות על אבני הבנין הגבוה, ומעשנת. היא לבושה מכנסי טריקו שחורים הדוקים שאינם מחמיאים לגופה, וחולצת טריקו, שחורה אף היא, שמבליטה את החזה הנפול ואת עודפי השומן שגולשים ממותניה. היא מסתכלת לעברו בהיסוס קל ואחר כך ניגשת אליו, הסגריה הדולקת עדין בין אצבעותיה.
"צדקה, אדון?" והיא פושטת את ידה. ומשלא ענה לה ולא פישפש בארנקו, היא ממשיכה בקול נמוך וסדוק, ובתבענות,
"אדון, תן צדקה לילדים שלי. אין להם מה לאכול." הוא מסיט מבטו ממנה. אולי אני נראה לה טרף קל, הוא חושב, כמו לדפנה.
דפנה פרצה אל חייו כשלימד קורס בסוציולוגיה. היא ישבה תמיד בשורה הראשונה, בחורה צעירה, שמנמנה, רושמת בכובד ראש את מילותיו במחברתה. היתה צוחקת בכל פה מההערות המבדחות שאמר. היה חוזר עליהן בכל שנה, כל פעם בפני קבוצה אחרת של סטודנטים, כל פעם באותו הקשר. לפעמים תהה אם דפנה רושמת גם אותן במחברתה, אבל צחוקה המתפרץ הביא תמיד חיוך לשפתיו הקמוצות ומבט מהיר לעברה.
"כל מה שרשום במחברתו של המרצה עובר למחברתם של הסטודנטים, ללא התערבותם של הראשים של שני הצדדים", כך אמר פעם לאמיר, בחור צעיר ונאה שהיצטרף לפני שנתיים לסגל המרצים. יצחק חיבב את אמיר. באביב ובקיץ היו יושבים במרפסת שבבית מאירסדורף ליד שולחן עגול וצילו של סוכך ירוק מגן על שניהם מפני השמש. היו שותים קפה, ומסתכלים על בתי האבן ועל המסגדים הבוהקים שבמזרח העיר. אומרים שאור הקיץ בירושלים שונה ממקומות אחרים, שהחום אולי דומה אבל השמש בה אחרת, מצליפה ומסנוורת מתוך אבני הבנינים. היו יושבים שם על המרפסת ומחליפים דעות וגם רשמים על הסטודנטים. בעיקר על הסטודנטיות.
"הן הולכות ומצעירות משנה לשנה", כך היה יצחק אומר לאמיר,מסתכל עליו כשחיוך כמעט בלתי נראה בשפתיו, ואמיר היה מחיך חיוך סתמי ומהנהן בראשו. הוא הזמין את אמיר ואת אשתו מספר פעמים לביתו, והיו יושבים ומשוחחים, ושותים. תמר אשתו של אמיר, תמיד עזרה לאסוף את הכוסות הקעריות והצלחות בסיומו של הערב, ומאז מותה הפתאומי של אשתו בשנה שחלפה גם שטפה אותן במטבח.
"אתה צריך למצוא מישהי", אמרה לו באחת הפעמים כששניהם עמדו ליד הכיור שהיה עמוס ומלא, "אולי סדטודנטית?" ויצחק חשב מיד על דפנה.
באחד הימים כשהיה בחדרו שבאוניברסיטה, קורא בחוסר ענין עבודות שתלמידיו הגישו, דפנה נכנסה. רצתה לדבר אתו על העבודה שלא הגישה בזמן. היתה לה התלבטות לגבי העבודה, כך אמרה, ושאלה אותו על ההיבטים השונים אותם כדאי לה להדגיש. נדמה היה לו שהיא מסתכלת עליו בכוונה רבה. ומבלי לדעת מדוע הזמין אותה לביתו לדון בענין.
"טוב", כך אמרה ויצאה.
והיא אכן הגיעה ערב אחד כפי שסיכמו, אבל התנצלה שזמנה קצר. "יש לי עבודה גדולה נוספת להגיש לקורס של אמיר. אולי תבוא אלי מחר ונדבר?" ויצאה בחפזה.
וכך מצא עצמו במעלית בבנין בו גרה דפנה. בין הקומה השלישית והרביעית שאל את עצמי מה הוא עושה כאן, ואז הגיע לדלת דירתה ועצר. בפינה ליד הקיר עמד עציץ שלא הושקה מזה זמן רב ועליו הצרים והארוכים החלו להשחים. קולות רמים עלו מעבר לדלת, קולות של גבר ושל אשה ומוסיקה. הקולות היו מעט מוכרים, אך הוא לא זיהה אותם. היסס שוב לפני שלחץ על פעמון הדלת. הצלצול היה רך ומתמשך, והקולות נקטעו באחת. רק המוסיקה נימשכה. והיה פתאום איזה שקט מעבר לדלת ומשלא נפתחה לחץ שוב על הפעמון. היא הרי הזמינה אותי, חשב. הוא שומע לחשושים מעבר לדלת והמוסיקה פסקה. הוא לוחץ פעם שלישית על הפעמון והפעם בעקשנות. גם הלחשושים פסקו עכשיו. צלצול אחרון ורק שקט קשה.
לאט סבב על עקביו, מסתכל שוב על הצמח הקמל שבעציץ, ומבלי משים התחיל לרדת במדרגות. כשכמעט הגיע לקומה הראשונה שמע את איושת המעלית היורדת, ועצר. היה נסער ולא רצה לראות איש. עכשיו דלת המעלית נפתחת ואמיר יוצא ממנה, זקוף. הוא מסתכל סביבו ופוסע בצעדים מהירים לעבר היציאה מהבנין.
יצחק עקב בעיניו אחר דמותו התמירה של אמיר וכפות ידיו התחילו לרעוד. שלה מכיסו ממחטה מקומטת ומחה את מצחו. נשימתו מהירה, רדודה. בחזקה אחז במעקה המדרגות, תומך בגופו שהתכווץ פתאום, אחר כך ירד לאט את שארית המדרגות ועצר בדלת היציאה.
בזוית עינייו ראה את אמיר מתרחק, פוסע בצעדים ארוכים ונמרצים לעבר בניני הסוכנות. השתהה מעט לפני שיצא לחום, ופנה לכיוון הנגדי, לעבר המדרחוב. לאט צעד, בכבדות, ובמאמץ רב. ראשו סחרחר והוא ידע שהחולשה הזאת שמשתלטת עליו איננה מחום היום.
על ספסל האבן, ללא משענת, הוציא מכיס מכנסיו את הממחטה, עדין לחה, ומחה בה את אפו ואת החרטה, וההשפלה והעצב שבעיניו. והאשה שנשענה על קיר בנק המזרחי ניגשת אליו שוב ובקולה הנמוך והסדוק אומרת, "לא נורא אדון. הכל עובר", והיא מתישבת על הספסל ממש לידו, ומושיטה לו סיגריה בוערת שהדליקה עבורו. לא זכר את פניה, גם לא את קולה הנמוך, המנחם. זכר רק את הצפרנים השבורות של ידיה שאחזו בסיגריה שהושיטה לו. לאחר זמן מה קם והלך.
בית הקברות. שדה גדול מאד של מצבות אבן, בהירות ושטוחות, אין סוף של טורים ושל שורות. פה ושם זר פרחים נבול מעט ליד מצבה, אבל אין ולו עץ אחד שיתן את צילו. אולי היה זה החום שבילבל אותו והוא פסע בין הקברים הרבים זמן רב עד שמצא את קבר אשתו. כמעט באפיסת כוחות התישב על המצבה, נאנח, מחה שוב את מצחו ואת פניו באותה ממחטה, לחה עדין, וללא מלים ביקש את סליחתה.
