עוד יום של שגרה עבר עליי בנעימים: בבוקר ירדתי לקומת קרקע של בית הארחה והתהלכתי לאורכו זמן מה עד שנפתח המעבר הסודי ונכנסתי לחממה. אני בטוח שמישהו פותח עבורי את המעבר הסודי, ומעניין שהפתח נפער כל פעם במקום אחר. טיילתי בשביל המוכר, בין עצי הפיקוס, עד שהגעתי לכר דשא שבמרכזו בריכה קטנה מעוטרת בשיחי הרדוף ושיח אברהם ובפינה השמאלית מפכפכים המים במורד מפל קטן, כמטר וחצי גובהו. נתזים מהמים המכים בסלעים פיצלו את קרני אור השמש המלאכותית לכול צבעי הקשת ומתחתיהם ממש פרשו את סנפיריהם דגי נוי צבעוניים. התיישבתי על שפת הבריכה, מתמזג עם הנינוחות שסביבי, מפקיר את גופי לחמימות נעימה, סופג לתוכי את שלל הצבעים והקולות (אני כמעט בטוח ששמעתי ציוץ של ציפור!). בשלב מסוים אזרתי אומץ, חלצתי הנעליים והשקעתי את כפות רגליי בתוך קרירות נעימה של המים הזכים. שני דגים סקרניים ניגשו לדגדג את אצבעותיי ואני חשבתי שבפעם הבאה אביא להם קצת לחם.
שקעתי בהרהורים צופה באדווה המנצנצת ואט ואט ראיתי את פניה של אטואטה מחייכים אלי ממי הבריכה. נדמה היה לי שמתוך נתזי הגיעה אלי לחישתה של אטואטה: "אני אוהבת אותך, אוהבת אותך, אותך". עצרתי את נשימתי מצפה לאהובתי שתגיח מאחורי ותעטפני ברכותה, אך חשתי רק במגע אצבעותיה המשחקות בשיערי שארך. סובבתי בזהירות לאחור ולא ראיתי איש, רק דררות ירוקות השמיעו שריקות צורמות במעופן מעץ לעץ ונַדָמו מתמזגות עם העלווה השופעת של פיקוס השדרות. הכמיהה לאטואטה כל כך הכאיבה שהתחלתי לשוטט, בחוסר מנוחה ברחבי החממה. הסתובבתי כך כחצי שעה, וכל שאני זוכר כעת אלה ממדיה העצומים. לא תיארתי לעצמי שמישהו ישקיע כל כך הרבה משאבים למען מעטים כל כך. כשחזרתי אל הבריכה ראיתי את השומר עומד ומחכה לי בשילוב ידיים. הוא ניגש וקשר את עיניי, אחר כך אחז בחוזקה בידי והובילני במהירות בשביל החצץ. שמעתי את הקיר זז וריחות המטבח הציפו את חושיי. ריר מילא את פי, לא תיארתי לי עד כמה הייתי רעב! אני חושב שמימיי לא הייתי כה רעב, אולי כמו, עכשיו אני נזכר! כשהייתי חוזר עם סבתי מטיול בחורשה המושלגת ליד ביתה בבאר שבע. אני זוכר כיצד הייתי "מפשיר" מהקור העז , מפשיט במהירות את בגד המגן ועט על התבשילים המהבילים.
נכנסתי למטבח הנוצץ, אך שומם, כמטבחים או, נכון יותר, אזורי מזון של מעבורות חלל ותחנות מעבר גלקטיות. מרחוק ראיתי איש ארוך אף מסמן לי לבוא אחריו, הבטתי בשומר שליווה אותי והוא הניד את ראשו לחיוב. משום מה האמנתי בשומר הזה, שליווה אותי החוצה ביומי הראשון בחממה. רק עכשיו שמתי לב לאפו, אולי משום שעד כה הקפיד להפנות אלי את כל הפרצוף, או שהייתי כל כך שקוע בעצמי שלא שמתי לב. בכל אופן הלכתי אחריו והשומר בעקבותיי. בצד, במין כוך קטן עמד השולחן עמוס מטעמים: ביצים קשות, חביתת ירק, חומוס,לחם לבן ,חמוצים ומרק גולש סמיך (היה בו בשר והוא היה אדום, אז אני חושב שלמרק כזה קראה סבתי "גולש").
"בתיאבון," אמר לי האיש המבוגר יותר, זה מהחממה, ואני באמת שלא הייתי צריך הזמנה נוספת! שני מלווי נעמדו קרוב לפתח היציאה בוחנים בדריכות את אזור המזון. ראיתי אותם מחליפים מבטים, בהתחלה מדי פעם, אחר כך בקצב הולך וגובר עד שעיניהם כמו ננעצו אלה באלה ותחושת המתח הציפה גם אותי. לא יכולתי שלא לנעוץ בהם את מבטי.
"מה 'כפת לי! שילך לעזאזל, למה מיהו? לא מריח אותו ממטר, הבן..." הצעיר ירק את המילים בזעם רב, אך תפס את מבטי והשתנק באמצע המילה.
המבוגר יותר הביט בו במבט משועשע, כך נדמה היה לי, והצעיר נבוך ונרגע. הם המשיכו להחליף מבטים ביניהם עד שסיימתי לאכול וקמתי ממקומי. הצעיר ליווה אותי עד לובי בית הארחה, הפטיר "שלום" מהוסס ופנה לעיסוקיו בדלפק הקבלה.
עליתי לחדרי ושקעתי בשינה עמוקה. התעוררתי לקראת ערב, כשהראש שלי מלא רעיונות והמצאות . עד עכשיו הייתי שקוע, בהנאה רבה בהמצאת... (עוד מוקדם מדי לגלות!).
זהו, סיימתי להיום, אני הולך לישון ולחלום על אטואטה (כמה שאני מתגעגע אליה!).
תגובות לבלוג
המלאכית: אני כל כך שמחה שאתה נהנה! תאכל הרבה, טייל בחממה, תשמור על
עצמך.
*** מה יהיה ? לא הסברתי לך שאתה צריך לסתום את הפה, אחרת יהיה קשה מאוד
לשמור עליך. אם אתה חייב להתבלוגן – תכתוב זיכרונות, תתפלסף, תפנטז על
אטואטה או לימה, איך קוראים לה שם, רק אל תיתן פרטים מזהים! אתה כבר
ממש מתחיל לסכן אחרים, כמה פעמים צריך להסביר לך, אני ממש רותח !!!!
ת ס ת ו ם – ברור?
אני: מצטער, אכתוב זיכרונות
*** - מהילדות, זיכרונות מהילדות: על אבא, אמא, סבתא, אהבה
ראשונה, על המכות שחטפת בכיתה א'.
