"אני יכול לרצוח את הנבלות האלו!"
לא, לא, אני לא מתכוון אליך, אדוני בעל העניבה, חלילה וחס!. אני מתכוון לחסרי התרבות שנדחפים בתור!
כן, אני מספר 35 בתור. אתה שם, חצוף צעיר! תראה את הפתק ביד שלי. כן אל תידחף, אל תשתלט לי על התור! אתה שואל מה השם שלי?
ידידי המעונב - קוראים לי יעקב דה וינטר. כן. לפני שהגעתי לכאן, הייתי לקטור בהוצאת ספרים "זבש"ך"! נכון, אתה צודק – זו ההוצאה השניה בגודלה בארץ, הייתי לקטור של ספרות מקור.
מה עשיתי לפני כן? הייתי מורה לספרות בתיכון קירשנזפט בחולון. כן כן זה אותו תיכון שהיו שם מעט מאוד אחוזי הצלחה בבחינות בגרות.
למה? אתה שואל אותי למה? מה אני ספר נביא? ישעיהו? ירמיהו?שמואל א` או ב`. אני מורה שמעביר חומר, מנסה לחנך לשפה ולסגנון. מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, ביאליק ושות`. רק אחרי זה הייתי לקטור. כן לקטור, מה זה לקטור? זה לא חניבעל לקטר... זה קורא וממיין כתבי יד בהוצאה לאור.
אתה שואל אם הייתי מורה נדיב כלפי תלמידים? לא, לא הייתי. הייתי קפדן. נקדן. אני רווק זקן ומורה יוקרתי,
מה, אתה אומר שהתסכול עושה את שלו?.
שתדע לך – הספרות היא אהבת חיי האמיתית, אני לא מחלק ציונים במתנה. אצלי הציון הגבוה ביותר התחיל מתשעים וחמש. כן. והנמוך ביותר כמו שאתה יודע- הבור הוא הגבול...
הרמה הספרותית שלי נאותה ולא ארד ברמה, לא אהיה כחנויות הספרים שמוכרות ארבעה ספרים במאה שקלים. אמנם היו הורים של תלמידים שהתלוננו שהבן שלהם קיבל אצלי חמישים ושש למרות שהשקיע וישב כל הלילה וגם השתתף בשיעורים, היה אחד שהיה תלמיד מצטיין ממש וקיבל פרסים על הצטיינות, אבל אצלי קיבל חמישים ושש, למה? אני לא מורה של רייטינג, אני מורה רציני. אני דורש עומק. אני דורש הבניית סיפור וניתוח. ניתוח דקדקני, מעולה.
עד שתלמידה אחת בשם נועה. אחת נחמדה, הגיעה אליי עם בגדים של לא רוצה להגיד מה, כמעט הכל היה בחוץ. היא בכתה אצלי בכיתה אחרי הלימודים. על זה שנתתי לה שישים ושמונה במבחן המגן, לפני הבגרות, למרות שהשקיעה והשתתפה בכל השיעורים. הלב שלי היה קצת מאבן באותו היום, הידקתי את המשקפיים ואמרתי:
"אין מה לעשות"
היא התקרבה אליי, ילדה יפה, ואמרה: "כל מה שתרצה אני אעשה בשביל לקבל תשעים!" חשבתי שראיתי כמה ראשים מציצים מהחלון המוגבה, אבל פסלתי את האפשרות, אמנם אני בן חמישים אבל לא הוזה בהקיץ.
"אקבל כל מה שארצה?" אמרתי ובאמת פינטזתי: אני ונערה יפה בת שבע עשרה, זאת תהיה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני לבד עם בחורה שכבשתי את ליבה! וזה היה רגע של חולשה.
"כן, הכל!" היא התקרבה יותר. כמעט נגעה בי בשפתיים, פרפה כפתור בחולצה. היה לי חם.
"אני אשמח מאוד נועה!" פלטתי "בואי אליי לבית, אני אטפל בך!"
והיא התקרבה יותר ויותר. אבל כבר לא היה לי נעים. בכל זאת מקום ציבורי. וקצת הסמקתי.
חשבתי לעצמי – מופקרת שכזאת, יכולה להיות. לקחתי את התיק וברחתי מחדר המורים.
למחרת פיטרו אותי. המנהל קרא לי למשרד ומיד פיטר אותי על שידול קטינה.כמה תלמידים היו עדים, כאלה ש"קטלתי" במבחנים. קלטת טייפ שימשה עדות מרשיעה.
לא היה לי הרבה מה להגיד, התלמידים שמחו לאידי. פוטרתי, לקחתי את התיק והלכתי.
אחרי חודש, מצאתי עבודה בתור לקטור של ספרות מקור בהוצאת זבש"ך, זה דווקא היה טוב עבורי. לא כל יום מזדמן לי לקרוא ספרים ולקבל על זה כסף. הגיעו ערימות של כתבי יד, מה שנקרא מניסקריפט, הם הגיעו במעטפות חומות ולבנות, הצטברו על השולחן שבו ישבתי. כל יום הייתי מגיע וקורא. לאמיתו של דבר. הכל היה גרוע. גרוע גרוע גרוע. שנה של כתבי יד גרועים. רמה נמוכה, רמה מתיילדת, חסר שפה, שגיאות איומות. זוועה, זוועה, בעלו את השפה העברית. ועוד כהנה וכהנה
הייתי קורא את ההתחלה והסוף, להודות על האמת, שומדבר לא מצא חן בעיני. דבר לא היה ראוי להידפס ולצאת לאור אפילו לא כתב יד שממש נשמע כמו שיר, מתחילתו ועד סופו. קראו לו "עת הפשוש". כתב אותו ערן בן שלום
-נכון ידידי, זה רב מכר שיצא אחר כך בהוצאת "נקודותיים" אבל פסלתי אותו כי הוא נראה לי מצועצע מידי.
ובגלל זה פיטרו אותי מהוצאת "זבש"ך"! מנהל ההוצאה קרא לי ואמר:
"המדיניות שלנו היא להוציא שני ספרים מתוך מאה כתבי יד שמגיעים אלינו. אתה קראת מאתיים כתבי יד, לא דגת אפילו כתב יד אחד. ההוצאה לא הוציאה ספרות מקור כבר שנה! שנה, אתה מבין את זה.
ועכשיו. עברתי על הרשימה של כתבי היד שדחית. אני רואה שם את רב המכר "עת הפשוש!" אתה דחית רב מכר! רב מכר שהוא מקום מספר אחד ברשימת רבי המכר של עיתון הארץ ומעריב גם יחד!
אתה טיפש! בנקדנות שלך. בחומרת סבר שלך! "
"לא. לא אוזיל את ערך הספרות בארץ!" צעקתי
המנהל החווה באצבעו כלפי הדלת ואמר "אתה מפוטר!"
וכך אני כאן, בלשכה. לא אשבר, לא אכנע לכל אלו שמנסים להוריד את ערך השפה או ערך הספרות כאן בארץ!
