היא עוזבת, לתמיד, כך אמרה לי. זה לא אתה זה אני , באמת! כמה נדוש. שתגיד שנמאסתי עם הקיטורים! נכון, אני לא משעשע כמו פעם, לפני כל הבלגן, אבל באמת! אם היא אוהבת אותי והרי אמרה שאוהבת, ולא פעם אחת, אז שתישאר, שתעזור. אז מה אם לא יהיה לנו ילד, לעזאזל איתה , זה מה שחשוב?
" יהיה לך עדיף בלעדי. אתה תתגבר" - מה זה? איפה היא אספה את כל אימרות הכנף הללו? בספרות הרומן הרומנטי של המאה העשרים? זה מה שהיא חושבת על בני האדם? שבלונות, מריונטות – רוצה מופיעה, רוצה נעלמת?
דברה, דברה ועזבה! ראיתי שהיא כבר קצרת רוח. עדיף לחתוך ודי, מה היא חושבת לעצמה? ניתוח לב פתוח וזהו, אין אהבה? ומה עם כל מה שהיה בינינו? אטואטה, לא יכול בלעדייך אטואטה! חזרי אלי, אל תתנתקי מגלי האלפא שלי, בבקשה! אני לא אכעס יותר! אני אוהב אותך! אני לא יכול לחויות בלעדייך! מה אני אעשה, מה ? די, לא יכול יותר, זהו, אני גומר עם החיים האלה, אני
מהתגובות לבלוג
קונצית-פונצית: כפרה עליך! בגלל בחורה להתחרפן ככה ? השתגעת? רק תגיד איפה ואני אצלך, מרימה לך המצב רוח , חה, חה ,חה!
שובב בריבוע: שמוליק, ממתי נהיית לי כבד כדה? ומה זה כל הקשקושים על "להיות אבא"? מה קורה לך, אחי? שלח לי הודעה אישית, אחי, אל תיעלם לי.
המלאכית: היי, מישהו יודע מה קורה לו, אני דואגת נורא, תענו לי מהר
*****
שלום חברים של שמואל! שמי ליימא , שמואל מרגישה טוב, לא לדעוג לא, אני אחריו אכשיו טוב מטפלת.
טוב, אני חוזר לעצמי, אני חושב, סליחה שהדאגתי אתכם. אני קורא את השוררות ההזויות ומודה למזל(!) י הטוב שהופיעה בזמן לעצור אותי מלעשות שטות מוחלטת. אז תודה לדאגתכם הכנה. ליימא שומרת שלי כמו מלאך(מלאכית יקירתי, אל תפגעי, בשבילי תמיד תהיי ה-מלאכית). בתקופה הראשונה רק קדחתי מחום. מרוב מאמץ ליצור קשר טלפתי עם אטואטה, שלא רק שנחסמה ממני לגמרי, אלא גם שלחה, לדעתי, פרצי אנרגיה לשבש את זרימת גלי אלפא, לא יכולתי להוציא מפי אף מילה. ליימא סעדה אותי , סבלנית ומאופקת. דאגה להשקות ולהאכיל אותי בזמן, ואחר כך הייתה יושבת בשקט לצידי, עוקבת אחר תנועותיי בעיניה הכחולות, ארשת של עצב על פניה. אני זוכר שמישהו בדק אותי ונתן זריקה. אני זוכר שבלעתי חומר צורב שהציף את גופי בחום נעים ורוגע. ובסוף התייאשתי ונרדמתי. חלמתי שאני רודף אחר אטואטה, מתיז עליה מים מבריכת המזרקה והיא מתחמקת ממני ובורחת לשפת הים (!). גלים נשברים ונופלים על החול ליד כפות רגליה היחפות והיא משחקת איתם ואיתי בתופסת. ריצתה מהירה וקלילה וצחוקה מתגלגל מעל לשאון הגלים , אני לא מצליח להשיגה עד שדמותי מיטשטשת בערפילי הערב הסמיכים המגיעים חמים מהים. אני מושיט אליה את ידיי ומנסה לקרוא לה שתשוב. קול לא יוצא ממני, ובכל זאת עוצרת וממשיכה לעמוד עם גבה אליי, מניחה לרוח לפזר את שיערה הארוך, השחרחר ולשחק בשמלתה הלבנה. אני קרב אליה ומחבק את גופה השברירי, מלטף את שדיה השופעים , מפשיל את שמלתה. עורה חלק , קריר ונעים למגע. אני עוצם את עיניי ומחכה שתשחיל את אצבעותיה בין שערות ראשי, אך תחת זאת היא מסתובבת, עוטפת אותי בזרועותיה ומצמידה את מצחה לשפתיי. אני נושק לה קלות על המצח ומרפרף עם שפתיי על אפה והנה, הוא קטן וסולד. היא משתחררת ממני ונבלעת בחשיכה. אבל הפעם אני משיג אותה בקלות, סוחף איתי לתוך המים, מושך את שמלתה, גופה הערום נוצץ באלפי כוכבים, שיערה הבלונדיני בוהק באור הירח. אנחנו נבלעים, מיטלטלים בין הגלים, נאחזים זה בזה לא לטבוע בתשוקתנו. אוויר הלילה כבר קריר ואנחנו ממשיכים לשכב על קו המים מפקירים את גופנו לצינתו, נשטפים, מדי פעם, בחומו של הים. אני מקיץ מחלומי והנה , מהכר שלצידי מחייכות אליי עיניה של ליימא. אני חושב שאני הולך ומתאהב בבחורה שקטה זו. אולי תהיה מזל שלי? (ליימא – מזל בלטבית)
המלאכית: אוי, כמה שאני שמחה! מזל שיש לך את מזל, יקירי! היא ממש מותק, לפי תיאוריך. מחבקת , המלאכית
אני : היא באמת בחורה נהדרת!
כל הזכויות שמורות לגיטה אסנין
