המפגש שעוד לא היה
"זה לא ילך!" הבטתי בשעון הגדול שהיה תלוי במבוא של אולם קבלת הנוסעים, המחוגים מראים כבר חצי שעה של איחור בשעת הנחיתה.
"לכי תדעי, אולי קרה משהו?" חנהל'ה היתה מודאגת והציצה גם היא במחוגי השעון שעל ידה, משווה זמנים עם שעון בית הנתיבות של שדה דב.
"אם היה קורה משהו, כבר היו מודיעים על זה בחדשות! זאת מדינה קטנה ומטוס שלא מגיע בזמן מאילת לתל אביב, זה לא משהו שאפשר לפספס!" שרון נעה בעצבנות על מקומה, ידיה שלובות מחבקות את גופה וגם על פניה היתה שפוכה הבעה לא שקטה.
"אולי נגיד לרונן שנתחיל את הצילומים מהסוף להתחלה? ממילא אנחנו כבר בשדה התעופה, אז שיאלתר משהו...." חנה ניסתה לרומם את האווירה המתוחה עם חוש ההומור הידוע שלה.
שרון ואני החלפנו מבט מבין אחת עם השניה, חייכנו חיוך קצר וקטוע והנהנו לחנה בתשובה.
"זה בסדר חנצ'ו," שרון קרצה לה וחיבקה את כתפיה, "זה רק איחור. היא תגיע בסוף. גלי תמיד מאחרת. היא כזאת, אבל עם נשמה ענקית! את יודעת בעצמך."
"אבל לפחות שתודיע! משהו! מילה! אנחנו מחכות ומחכות. בטח בהפקה כבר משתגעים! מחכים לנו בלוקיישן שקבעו לנו ועכשיו "מברכים" אותנו על כל הזמן שבזבזו עלינו!" דאגתה של חנה התפרצה, על אף מעטה ההומור שעטתה על עצמה.
"חנצ'ו! בלי פולניזם עכשיו, ברור?!" שרוני חשפה את ההומור השנון שלה והזכירה לחנה שרק לפני רגע היתה זו היא שעודדה אותנו.
"תימוש? תים? תים-תים?!?!" שרון קלטה שאני מנותקת ומרוחקת ולא ממש שותפה לדרמה הקטנה שלהן. "מה קורה איתך בובה? הכל בסדר?" היא מתקרבת אלי ומניחה יד חברית על כתפי.
"לא יודעת שרוני... משהו כאן מרגיש לי לא טוב." אני מתוודה ונאנחת בעייפות. "לא הייתי צריכה לגרור אתכן להרפתקה הזאת. גם ככה הרגיש לי מיותר. מה אני צריכה את זה בעצם? הרי אני לא באמת מחפשת עכשיו מישהו. אמרתי לך שהחלטתי לקחת פסק זמן מהכל ולהתרכז לחלוטין בהוצאת הספר. עם כל הרצון לחוויה ולחשיפה בשביל הספר – אולי זה היה קצת יותר מדי. תראי איך כולנו מתזזות בשביל זה: חנה מגיעה כל יום משדרות, את עושה שמיניות באוויר עם הילדים והישיבות, גלי רצה עם הלשון בחוץ וחוזרת מחופשה במיוחד בשביל זה, אני נקרעת עם בן-בן ומרגישה איך הוא צריך אותי וכמה קשה לו עם כל הבלאגן הזה והוא מיד מרגיש כשאני מרוחקת ממנו ולא לגמרי איתו והנה הסימנים הראשונים מופיעים – כשדברים מתחילים להשתבש, זאת דרכו של היקום להגיד לנו שהגזמנו. שיש עומס יתר על המערכת ויש מחיר לחוסר האיזון שיצאנו ממנו. אתן באמת חברות נפלאות ואני מעריכה מאוד את כל מה שאתן עושות בשבילי, אבל אולי כדאי שנקרא לילד בשמו – ויש לנו מספיק ילדים לקרוא להם – " הצלחתי למצוא את ההומור שלי בתוך הנאום הכבד, "זה פשוט גדול עלינו כל הסיפור הזה!"
סיכמתי את דבריי והפניתי מבטי אל שתי חברותיי, לראות את תגובתן.
יכולתי לראות שהן מסכימות איתי ובאותה מידה מרגישות כמוני וגם מאוכזבות לא פחות ממני, שלא נצליח לעשות את הפרוייקט הזה ולאף אחת מאיתנו זה לא היה ממש נח וזה נחת עלינו בלי שום הכנה מוקדמת וכעת אנחנו עומדות שלושתנו, אובדות עצות, מחכות לגלי – שאלוהים יודע מתי תגיע – הצילומים היו אמורים להתחיל כבר מזמן ולנו אין תכנית...
"צריך לקחת החלטה בנות." שרון שוב חבקה את עצמה וטפפה ברגלה על הרצפה המבריקה.
הבטנו אחת בשניה, מעבירות מבטים בינינו כמו שולפים במערב הפרוע, כל אחת מחכה שהשניה תהיה זו ש"תירה" ראשונה ותיקח את ההחלטה. אף אחת לא רצתה להיות זאת שמשביתה את השמחה.
הרגשתי כאילו הזמן עוצר אט, אט מלכת. מחוגי השעון הגדול של אולם הקבלה האטו את מהלכם והיה נדמה שהשמיעו קול חריקה ותוך חמש שניות לערך נעצרו ועמדו על מקומם. עיניי נפקחו בתדהמה.
"זה לא יכול להיות! שרוני, את ראית את זה???" הסתובבתי אליה בפליאה לראות אם גם היא ראתה את התופעה המוזרה, אך שרון עמדה קפואה על מקומה, כמו עצרה גם היא עם המחוגים והזמן שנדם. מבט חטוף אל חנה הראה בדיוק את אותו הדבר. גם היא עמדה קפואה ולא זזה.
במהירות סבבתי על מקומי, מביטה לכל עבר – ובכל מקום אותו הדבר.
הזמן עמד מלכת! והייתי היחידה בתנועה.
"מה קורה כאן לעזאזל?!?" קולי הדהד בחלל הזמן הקפוא. ליבי הלם כמטורף והלמותיו נשמעו היטב באולם הנוסעים הגדול שעצר כולו את מהלכו.
הכלום נשאב אל אוזניי וצליל הואקום המוכר העצים עוד יותר את תחושת הבהלה שאחזה בי.
לפתע נשמע קול צעדים מתקרב מכיוון פתח היציאה, ממנו היו מגיחים בדרך כלל הנוסעים השבים מטיסה זו או אחרת, אך כעת היה ריק וקפוא כמו כל שאר חלקי המקום.
מתנשמת בכבדות צפיתי מהופנטת לכיוון היציאה, מחכה לראות את מי שנקש בעקביו על רצפת אולם הנוסעים.
כעבור שניות אחדות הגיח משם גבר. משהו במראהו היה מוכר ועם זאת ידעתי שאינני מכירה אותו כלל. מבטינו הצטלבו. איך הבחין דווקא בי בין כל האנשים הקפואים? תהיתי לעצמי, אך מבטו הממוקד בעיניי, סילק כל מחשבה ספקנית שהיתה בראשי אי פעם לגבי היכולת להתאהב שוב ממבט ראשון.
מהמרחק בינינו, שהלך והצטמצם ככל שהמשיך והתקדם אל היציאה, התקשיתי להבחין בצבע עיניו, אך מבטו היה צלול ועמוק. עיניו היו גדולות וצל ריסים ארוכים קטע מדי פעם את רצף המבטים בינינו. פניו היו רחבים ומעט שזופים ואפשר היה לראות שנצרב בשמש. הוא לא היה גבוה במיוחד, אך כתפיו רחבות וזקופות ושיעור קומתו גדול מגובהו. יכולתי להבחין בכפות ידיים גדולות שאחת מהן אחזה את תרמילו,שהיה זרוק ברישול על גבו הרחב, כמו חזר הרגע מטיול קליל בחיק הטבע.
ג'ינס פשוט, חולצה משובצת מעל חולצת טריקו לבנה, שהבליטה גוון עורו. את הופעתו סגרו מגפי בוקרים ישנות שאיתם נקש על הרצפה בעודו קרב אלי.
בלעתי את הרוק בגרוני, לא מסיטה את עיניי משלו, עד שהגיע ועמד ממש למולי ואפילו את הבל פיו החמים יכולתי להרגיש, מעביר צמרמורת מוכרת ונעימה בגופי.
"הרבה זמן את כבר מחכה לי, נכון מתוקה?" הוא שבר את השתיקה בקול עמוק ונמוך שליטף אותי בחום, בעוד ידו נשלחת ומלטפת את פניי בעדינות, מספרת על מגעו המחוספס והחם, אגודלו מברישה את לחיי.
עצמתי עיניים בהנאה, מתענגת על המגע והקרבה והנהנתי בראשי להסכמה, שום הגה לא מצליח להיווצר במיתרי קולי.
"מספרת לכולם שטוב לך לבד עכשיו..." הוא חייך ונזף בי בשובבות, תולש מעלי באחת את המסכה האמיצה של אם חד-הורית שמסתדרת לבדה ומממשת את עצמה ומגשימה את חלומה ולא צריכה אף אחד.
"אבל זה לא שקר, אני באמת נהנית!" ניסיתי לתרץ, אבל אצבע אחת השתיקה אותי בעדינות.
"אז למה את ממשיכה לקרוא לי?" שאלה רטורית, מלווה בעוד ליטוף.
"כי עוד לא באמת חוויתי אותך. עוד לא ממש אהבתי אותך." הסברתי בשקט, לחלוחית מצטברת בעיניי ואני מעפעפת אותה במהירות.
"ממני את לא צריכה להסתתר. בשביל זה באתי עכשיו. כדי להזכיר לך את מה שתמיד האמנת בו – שאהבה אפשר למצוא בכל מקום ובכל הזדמנות, רק צריך להשאיר את הלב פתוח כדי שהאהבה אכן תוכל להיכנס. איך תמצאי אותי אם תהיי לבד כל הזמן? איך תמצאי אותי אם תאבדי את האמונה שלך באהבה?" שתי ידיו כבר אוחזות את פניי ושפתיו נושקות לי בעדינות אין קץ.
הדמעות נושרות מעיניי העצומות וידיו מתפוגגות להן מעלי.
"תימי!! תימי!! מה קרה מתוקה?! למה את בוכה? יהיה בסדר חמודה הנה גלי מגיעה!" שרון מנערת אותי והמולת בית הנתיבות שבה וגועשת באוזניי ובין בליל הקולות נשמעות קריאותיה הנלהבות של גלי, שרצה לקראתנו ועוטפת את כולנו בזרועותיה, פורשת עלינו את כנפיה.
"חמודות שלי!! אוי כמה התגעגעתי אליכן!! בואו צריך לזוז! דיברתי הרגע עם רונן והם כבר מחכים לנו... איזה כיף יהיה לנו, נכון מתוקות שלי?" היא מחבקת כל אחת בנפרד, מנגבת לי את הדמעות מהלחיים ותוך כדי תנועה לכיוון היציאה חובקת את כתפיי ומספרת לי בהתלהבות:
"אחחח... תימנונת מתוקה, היה בחור אחד על הטיסה, את היית רואה אותו, הוא היה בול בשבילך!! כמעט ניגשתי אליו להציע לו להשתתף בתכנית..." היא המשיכה לפטפט בהתלהבות ואני רק חייכתי חיוך קטן.
הוא כבר כאן. והוא מחכה לי. ומי יודע היכן אפגוש בו? אולי אפילו במקום הכי מטורף עלי אדמות, באמצע תכנית שידוכים בטלויזיה.........
- סוף -
* הערב בערוץ 10 21:15 תציצו. הסיפור נכתב בשביל התכנית.
