ירושלים, שנה 12 לספירה הגלקטית החדשה

בשנה השתים עשרה לספירה הגלקטית החדשה יצאה אשת דת מונותיאיסטית מאוחדת, ההיסטוריונית  תמר זיו את פתח ביתה , נשמה מלוא ריאותיה את האוויר הירושלמי הצלול וחייכה בסיפוק רב. היא נשאה תיק שחור קטן בו הוטמן גביש המידע יקר ערך. שנים של תחקירים וכתיבה עומדים להתגשם בצורת ספר, אוסף דפים שעליהם, שחור על גבי לבן יודפסו האותיות. דפים אלה יאוחדו בכריכת עור קשה וניתן יהיה לדפדף בהם ולהריחם וניתן יהיה לדלות מהם את המידע באופן ישיר ופשוט, ללא צורך בחשמל או גלי אלפא או האמצעי החדש הזה שתום כה מרבה לפאר.

" שלום, דויד!" הפעילה את הדיבורית.

"אמא! למה את לא עונה לי? שוב ניתקת את השבב?"

"השבב, סתם מציק לי," רטנה וחייכה אל טכנאי הרחפת שעמל על הכנסת נתוני מסלול הטיסה.  אני בדרך לשאול, מההוצאה לאור של ספרים.."

"מה ספרים? אוי אימא, מי קורא היום ספרים, לא ירדת מהעניין? לא עדיף הולוגרמות אלפא -גבישיות? חשבתי ששכנעתי אותך!" הוא נשמע מאוכזב למדי , אך מצב רוחה של תמר נותר מרומם להפליא.

"פוחדת, כן, מה אם יפזרו אותי ולא יצליחו לחבר חזרה? לא מוכנה." אמרה לו תמר, במלוא הכנות, ושמעה את בנה נאנח אי שם , בבסיס השיגור בקוטב הצפוני.

"טובאימא, אני חייב להתארגן," אמר

"לאן"

"שכחת? למאדים, למסיבת הצהרת הכוונות של אייל ויעל."

"אה, תגיד חתונה, שאבין אותך."

"אוי אימא..."