האיש שממול

האדם שבמראה דיבר אליי היום.

זה לא היה יום שונה, או מיוחד בשום צורה פרט לזה. האדם שמולי, האדם שאני אמור לראות בדיוק כמו שאני רואה את עצמי-דיבר אליי. בשלב הזה אתם בטח הופכים את הדף ועוברים לסיפור הבא, וזה נורמלי. אבל אני לא משקר, והוא באמת דיבר אליי. לא אמר "שלום, נעים להכיר", כי הוא כבר מכיר אותי, והוא יודע מה אני חושב, ושאני מבין שזה לגמרי מוזר ולא בריא להאמין שההשתקפות שלך על חתיכת זכוכית באמת מדברת אליך. הוא רק אמר "אני מבין". שתי המלים הפשוטות האלה נראו לי אותה שעה כמו משפט חסר תועלת, כי הרי עם הבנה אי אפשר לקנות לחם פעם בשבוע, וגם אם כן זה במקרים מאוד נדירים. החיים שלי נראו נורמליים לגמרי עד אותו רגע, ששמעתי מהצד השני של המראה את ה"אני מבין" הפשוט הזה של ה-'אני' האחר. לא הגבתי, כי פחדתי שאני אצא מדעתי, כי זה הרי ממש מוזר לשמוע את עצמך מדבר אליך, ועוד יותר מוזר לשמוע אותך עונה לעצמך. אז פשוט שתקתי, וגם ההוא, שהוא אני, גם הוא שתק. ואז הוא אמר "אתה יודע, עם כושר התבטאות כמו שלך אתה לא תגיע רחוק", ואני, שכבר נמאס לי לחשוב אם אני יוצא מדעתי או לא, אמרתי "טוב, גם אתה היית מאבד את המילים אם היית שומע את הצד השני של המראה מדבר אליך". הוא עשה פרצוף של אחד ששמע בדיחה מאוד משעשעת, והסתכל עליי עם חיוך מאוזן לאוזן. "זה קורה לכל אחד," הוא אמר, "אנחנו מפתיעים מדי פעם, וזה יותר משעשע ממה ששמעתי."

בשלב הזה הגעתי למסקנה שבאמת יצאתי מדעתי סופית. קמתי והלכתי, והאני האחר נשאר לעמוד במראה, כשהוא מתגלגל מצחוק למראה הפרצוף המזועזע שהבעתי כמה דקות לפני-כן.

בית הקפה של רוברטה היה עמוס במיוחד ביום שכזה, והיא לא קיבלה אפילו חבר וותיק כמוני בפנים מחויכות במיוחד, ורק כשאזרתי אומץ ואמרתי לה שהבן-אדם, שהוא אני, דיבר אליי מתוך המראה, שהיא חתיכת זכוכית, היא פרצה בצחוק וכמעט שברה את הקומקום שהחזיקה ביד. לא ציפיתי שהיא תבין, וגם החברים מהמשרד לא הגיבו בנחמדות יתרה כשחשבו שהשתגעתי. "אם אתה מתמסטל מאוחר בלילה, אל תטרח לשתף אותנו בזה" אמר אחד העובדים, שכבר עבר מזמן את גיל הפנסיה, ואני רק החזרתי לו פרצוף חמוץ ויצאתי מהמשרד. ניסיון ההתאבדות המכאיב שעברתי לאחר שעה קלה לא תרם הרבה להרגשתי, פרט לכך שהצורך בהבנה מגורם חיצוני כבר לא היה בעל משמעות.

האורות של האמבולנס עברו לנגד עיניי, והמשפט היחיד שעוד זמזם לי בראש היה "אני מבין" של האני האחר. ידעתי שאין לי עוד מישהו שיבין אותי, שרק אני מבין אותי, ושאני חי בעולם של עצמי.

שקט. אני הולך במסדרונות הלבנים, המסדרונות האלה שלא משנה כמה תלך, לעולם לא תגיע רחוק מדי. תמשיך ללכת עד שתתייאש, ואז המועקה תשתלט עליך ותנצח. פגשתי אותי. עד כמה שזה יותר מוזר ממה שקרה בבוקר, לא נבהלתי. פשוט דיברנו, והוא שתה מספל גדול כזה של קפה ממשפט למשפט. אמר לי שההחלטה היא שלי, שאני חי בעולם שבו אף אחד לא יבין אותי, רק אני, זאת-אומרת הוא, שהוא אני. אמר שהמוזרויות האלה טבועות בכל אדם, ויש דברים שהאנשים בחוץ לא יבינו. אמר שבעולם שלו הכל הפוך, החל מההיפוך הקטן שבמראה, עד ההיפוך הגדול של החברה, של העולם, ולבסוף שלו, זאת-אומרת אני.

עצמי נתן לי טפיחה על הגב, ואמר שהוא תמיד יהיה איתי, יהיה שם בשביל להבין אותי, ולדבר איתי. כמו תמיד. החזקתי את עצמי, ואמרתי לעצמי שיהיה טוב, ושאני כאן, ושאני בסדר.

הטלוויזיה אצלי בבית הייתה שבורה כשחזרתי מבין החולים, עם תחבושת בראש וסחרחורת נוראית. הסתכלתי מחוץ לחלון, אל החיים מהצד שני של הכביש, והאדם שעמד בהשתקפות שלי על הזכוכית קרץ לי.