סטריפ נייט

תומר אמר שארה"ב בלי  'סטריפ נייט' זו לא ארה"ב.

האמת שלא הבנתי מאיפה הוא הקריץ את השטות הזו שבה התפאר בהתלהבות ילדותית. הרי חוץ מהסטריוטיפ הזה שאיתו בלבל לי את המוח, לארה"ב היה הרבה מה להציע חוץ מחשפנות מול עמוד. ארה"ב היתה תרבות, שפה, מסורת ורמת חיים. היא היתה הגדולה בארצות תבל אחרי קנדה ורוסיה, עיירות קטנות וציוריות, מפלי הניאגרה, ואיך לא, גבלה עם קנדה ומקסיקו שאליה התכוונו לטוס אחרי שנחרוש את החוף המזרחי, כולל הרי הרוקי.  

אבל תומר פיתח חרשות פתאומית בכל הקשור לגיאוגרפיה ונוף, כולל הבידור שכל תייר ישראלי ממוצע לא מפסיד אותו, ניסיתי לעניין אותו. "עזוב אותך אופרה בברודוויי..." נזף בחוסר סבלנות, כאילו הייתי ילד שלא מבין כלום מהחיים שלו.  "תחשוב על הבחורות היותר סקסיות שיש, רוקדות מול עמוד..." עלה לו המבט החולמני שדמיין אותן בדיוק עכשיו. "בלונדיניות מדהימות, לבושות במינימליות שמבליטה להן את כל המקומות החשובים."

אפילו הסיפורים על אמריקאיות חטובות לבושות- בקיני -חוטיני – מינימלי, בחופי האוקיינוס האטלנטי -  לא הצליחו לשכנע אותו.  "עזוב אותך, אחי..." צחק. "אל תשווה סנדביץ' עם טונה להמבורגר עסיסי כפול..."  והאמת ששנאתי טונה, אז נכנעתי.

אז בתור אחד שלא היה אף פעם ב'סטריפ נייט', היו לי המון חששות לגבי התכנים של הערב, הייתי מותש מהנסיעה ומהשמש הקייצית של החוף המזרחי, והדבר היחיד שחשבתי עליו היה - לישון.  

מצאנו את עצמנו בלב דאונטאון של עיר ליליפוטית, בבית הארחה נעים וחמים, במבנה

גדול ויפה מלבנים חומות. החדר היה מרוהט בריהוט הכרחי, כך שחוץ ממיטה –זוגית-

ושידה, לא היה בו כלום, אלא אם כן, יכולתי להחשיב את האהיל הגדול והמכוער שעמד בפינה כרהיט.

תומר בחר את בצד שליד החלון, ואני נותרתי עם הצד שפנה לשירותים. לא היתה לי ברירה, והאמת שגם לא כל כך היה איכפת לי, השתוקקתי לפגוש בכרית המזמינה.

"מה אתה עושה?" שואל אותי תומר.

"מ'זתומרת...?" עניתי בין פיהוק, והיאבקות בנעל ההרים שלא הצלחתי להוריד מהרגל. "עייף, אחי! אני הולך ליש..." עוד לא הספקתי לסיים את המשפט, והוא אוחז בזרועי וצווח.

"אתה הולך לישון?!" הוא שואל כאילו הודעתי לו בזה הרגע שאני מוותר על לילה סוער עם - לא פחות מאשר- פריס הילטון. "מ'פתאום, אתה בא איתי...!"

"ל- א- ן...!!" נשרכתי אחריו כשזרועי מאיימת להינתק מכתפי בכל רגע. "חכה... אל תרוץ, השרוכים שלי.." פחדתי שאני הולך להסתבך עם השרוכים, ומתגלגל בצורה מאוד לא מכובדת על האספלט השחור שהוביל לכיוון תחנת הדלק.

עמדנו מול כרזה ענקית, 'סטריפ נייט', ערב אנרגטי, סקסי ופרוע. ערב שכולו ריגוש ואדרנלין.  זה הריקוד שבהגדרה שלו יש לגיטימציה לשחרר מיניות, בתנועות שנכונות בדיוק לפיתוי קטלני. אותן בנות שרוקדות לצלילי מוזיקה קצבית, מפתלות את גופן, ומניעות את איבריהן במחוות מזמינות. "תומר! עזוב אותך, אין כאן אף אחד.." התחננתי.

"עדיין מוקדם, איש!" מרח על פניו חיוך עליז ומאושר. "עדיין מוקדם, אתה תראה איך כולם יבואו בהמונים. ירוצו קטעים, אני אומר לך. "התלהב. "מסיבת דאנס וריקודים מטורפת, אלכוהול בלי חשבון."

רק המחשבה על האלכוהול העצימה לי את הסחרחורת, וניצני בחילה החלו מתעוררים בי, או אולי היתה זו העייפות שהתחננה להניח את גופי הדואב והכואב על המיטה הקפיצית שבמוטל הקטן, זו שמול השירותים.

ומה לי ולרקדניות, שנועצות בך מבט מרוכז כאילו מצפות להבחין בעיניים גבריות, במבט שהופך אותן לאלילות אירוטיות זוהרות? עוד אני חושב על מצבי האומלל, והעייפות מנקרת בי בחוסר רחמים, אני רואה את תומר משוחח בעירנות ראוייה לציון עם המאבטח- שומר- אב הבית - של המועדון הידוע לשמצה.

הויטנאמי הקטן שעמד בכניסה, דיבר באנגלית עילגת, בקושי יכולתי להבין מילה ממה שאמר, one o'clock" .." חזר שוב ושוב בחיוך אידיוטי, אולי בעצם היה סיני, או יפני... מה אני יודע. כן, כן. הרהרתי בקול רם. "one o'clock ."  שיהיה.

תומר חכך בכפות ידיו, כמו חתול שליקק באותה שנייה שמנת עשירה בארומה אמריקאית, מחוייך עד השמיים. "סגור, אחי!" טפח על גבי. "הלילה באחת אחרי חצות..." ניגן בגיטרה דמיונית, וחיקה צליל אקורד מז'ורי צורם.

העפתי מבט מודאג לשעון. "אתה מתכוון להישאר ער עד אחת בלילה?" שאלתי. "עכשיו רק שבע בערב..." יש עוד הרבה זמן, רציתי להוסיף, אבל תומר השיג אותי. "אה, לא!" ענה. "אני אנמנם קצת, ואכוון שעון לאחת." והמשיך לנגן בגיטרה הדמיונית שלו, בצעדי ריקוד קופצניים.  

תומר כיוון שעון לאחת אחרי חצות, ועוד לפני שהתפטר מבגדיו, והניח את ראשו על הכרית במיטה שליד החלון, אני כבר התחפרתי במיטה שליד השירותים, ובחלומי רצו תמונות של בחורות בחוטיני, שנצמדות לעמוד פתלתל ורוקדות לקול מוזיקה קצבית, מומחיות בטריקים ואומנות הטיזינג. האווירה התחממה, שריקות באוויר, הדופק עלה. והיא הגיעה, החטובה השחומה והסקסית, שרקדה בתנועות פתלתלות מולי, יכולתי להריח את הבושם החזק שלה, לשמוע את צלילי הצמידים בקרסוליה כשהרימה את הרגל וסובבה את העקב מולי. אבל תומר המניאק, סחב אותי משם בכוח, "עזוב אותך, בחדר השני קוראים בקלפי טארוט מדהימים." צחק ברשעות. התנגדתי לו בכל הכוח, "לא עכשיו, תומר. לא עכשיו...!!" צעקתי, וצלילי הצמידים שלה רעשו באוזניי בהתרסה.

"אתה בא?" תומר נדנד את כתפי ברבע לאחת. צלצול הצמידים של הסקסית השחומה המשיך לצלצל באוזני, בקושי פקחתי את עיני. "תומר..." מלמלתי בחוסר אונים, קולט בערפול שצלצול הצמידים היה בעצם השעון המעורר של תומר. קברתי את ראשי מתחת לכרית, "תסגור את הרעש הזה!!" לחצתי בכרית ואטמתי את האוזניים, עמדתי לבכות.  

"אתה נקניק!" צחק מאושר, "אתה לא יודע מה אתה מפסיד!!" נפרדנו בחיקוי עלוב של תומר את שירי הג'יפסי קינג, ואז השתררה דממה. דממה מבורכת.

מתחתי את רגליי מתחת לשמיכה, וחייכתי לעצמי. סוף סוף לבד. לרגע התפתתי להיכנס לג'ינס שלי, ולהצטרף לתומר, אבל העייפות הכריעה אותי, נרדמתי כמעט מייד.

או, בעצם-  כמעט נרדמתי. טריקת הדלת הזועמת נכנסה לי לתודעה בערפול חושים, בקושי פקחתי את העיניים בבהלה, משוכנע ששודדים פרצו לחדר העלוב של המוטל באמצע שומקום. ניסיתי להיזכר היכן הנחתי את האולר שקנינו בחנות מחנאות בארץ, אבל לא יכולתי לזכור אם הוא בתיק הרחצה, או בכלל בכיס של הדגמ"ח שלי. ניתרתי מהמיטה, מוכן להיאבק עם השודדים, ולהפליא בהם את אומנות הלחימה הסינית שרכשתי לעצמי באימונים רבים, במיומנות של ברוס לי האגדי.

המוזר היה שהייתי בטוח שלפחות כמה שודדים נכנסו פנימה, אבל הופתעתי כשהבנתי שזה שודד יחיד. והוא קילל...

בעברית!!

"תומר..??!!" סקרן הצצתי בשעון שעל פרק ידי, "מה קרה?"

"מניאק!! ויאטמני בן זו..." קילל במרץ בשפה עסיסית שלא היתה מביישת אף עבריין ממוצע. "אמ'שלו בגבס!!" הוא העיף בבעיטה את הנעלים, ונזרק על המיטה.

"מה קרה?" שאלתי בייאוש, תר בעיני אחרי פציעות, חתכים ושאר מיני פגיעות. תומר נראה בריא ושלם, אפילו ריח של אלכוהול לא ריחף באוויר.

"one o'clock, הוא אמר," זעם תומר, והעיף את הכרית שלו אל הקיר. הוא הביט בי באכזבה, "one o'clock...!"

בסדר, הבנתי את הפואנטה, חשבתי לעצמי והסתכלתי על השעון בהיסח הדעת. השעה היתה אחת וחמש דקות. So what.

רגע, אם עכשיו אחת וחמש דקות, אז מה לעזאזל הוא עושה פה? לאן נעלמה ההתלהבות של הרקדניות מול העמוד השמנוני. "תומר..."

"אתה מבין?" הוא שאל ולא חיכה שאענה לו. "המניאק הזה אמר אחת בלילה, אתה שמעת, נכון?" והוא נראה כמו ילד שלקחו ממנו את הצעצוע האהוב עליו. "אתה שמעת במו אוזניך, אחת בלילה. היית איתי. אני לא דמיינתי את השעה, נכון?"

הנהנתי, חסר היה לי עכשיו שיפרוץ בבכי, הוא נראה מכוער כשהוא מעוות את השפתיים בבכי, ואני, לא הייתי בטוח שאני מבין אותו בכל פרץ הקללות והמלל הלא מובן שלו. 

"אני לא בטוח שאני מבין אותך." עניתי, ותהיתי אם נמלים קטנות מטיילות לי בראש, גירדתי במרץ, ועשיתי את דרכי שוב אל הכרית.

"אתה קולט, באחת אפס אפס סגרו את הדלתות!" אמר תומר כמו אל עצמו, לא מאמין שעשו לו את זה. "מה זה, המתנ"ס של גיל הזהב?" הרים אליי את מבטו המאוכזב.