אני נכנסת לאוטו ומדליקה את הרדיו, אני מכניסה את האלבום השלישי של אביתר בנאי ונוסעת.
חושך, ולא התכוונתי ליסוע עכשיו. בצומת שאפשר ליסוע בה ימינה ושמאלה אני חושבת לעצמי: "לא נורא, השירים האלה היו לי נחמה שהאיש שאהבתי מת בלי סיבה ובלי כוונה, הם יהיו גם נחמה עכשיו, כשהאיש שאני אוהבת הורג את עצמו, את האהבה שלו ואת הציפיות שלי בגלל שהוא בדודה..."
אני נוסעת. אני חושבת אם אני מצטערת שבאתי או שלא, אם אני עצובה או שלא, אני שואלת את עצמי מה אני מרגישה. טוב לי שנסעתי. למרות שבאתי מרחוק , למרות שרציתי שתרצה, למרות הכל. אני לא צריכה להיות במקום שבו אני לא רצויה.
אני נוסעת בכביש העוקף, זה של הקיבוצים, בגבעת הכלניות אני עוצרת לצלם. אני מנסה לצלם את החולשה שלי. אני כל פעם מצפה שוב. כל כך התגעגעתי. אני מורידה את הכפפות ומצלמת. את הכביש.את האור. את החושך. מסתכלת על הפלאפון אולי תכתוב משהו בקשר לאובדן שקרה לנו שוב. כלום. השירים מנחמים אותי , מזכירים לי נסיעה מהלוויה, שהמשכתי לחיות לאחריה... אני מתניעה שוב. ונוסעת.
היא מרתיחה מים במטבח. קפה שחור. בלי סוכר, אני נזכר איך כשהיא באה לפה בפעמים הראשונות רציתי לשים לה קצת סוכר בקפה, שלא יהיה כל כך מר.
אני שומע את הקומקום רותח. ואני מתפלל ששוב היא תוותר, תתבאס לשנות את התכניות שלה ותשאר איתי , חלש ומפחד, וכועס ואוהב, ולא יודע להגיד את זה.
היא מערבבת את הקפה. היא לא מתקרבת. שותה ממנו כמה לגימות, מניחה את הכוס על השולחן שלי , שלפני פחות משבוע היא החזירה מהבית שהיה לרגע שלנו ועכשיו הוא שלה ואומרת לי – "טוב, אז ביי, תרגיש טוב"
"תסעי בזהירות ממקוש"
אני תמיד אומר את זה.
היא לא מתכופפת לנשק אותי, היא יוצאת וסוגרת את הדלת.
אני חושבת על השיר הזה שכתבתי מזמן "אם הייתי יודעת שתרדוף אחרי הייתי בורחת מזמן"
אין סיכוי שהוא יוצא מפתח הדלת. הוא אפילו לא יקום. אין לו כוח. זה שולט בו.
אני נשאר שוכב בחדר שלי על הכריות של הספה. אני חושב עליה נוסעת. אמרתי קודם שאני לא מבין איך הכל מתהפך לי. והיא אמרה בשקט- זה שולט בך, אתה נכנע לזה, זה משנה לך את התודעה. רצית שאבוא. עכשיו אני כבר לא משנה לך. אתה נותן לזה לשלוט בך. הסביבה הזאת היא הסביבה הכי מחורבנת שאתה יכול להיות בה. זאת סביבה מחורבנת.
אני יודע שהיא צודקת, ואני יודע שהיא תמנע מלהסתכל על הדמעות שלי. אני רוצה ללכת לראות כדורגל.
נוסעת.נוסעת. נוסעת. הכפפות הסגולות שלי מחממות אותי. אני נוסעת הביתה. לא נורא לא נורא.
אני לא יכולה לעזור למי שלא רוצה לקבל עזרה.
לא נורא פעם מישהו יאהב אותי באמת.
המוח שלי מתערבל ואני מפחד.אני מאבד אותה. יפה. אני אוהב את הגוף שלה. אני לא מבין איך אני יכול לרצות כל כך שהיא תבוא, ולתת לה ללכת. אני רוצה לצעוק שתחזור. אני שונא את ההרגשה הזאת.רציתי שהיא תבוא. חיכיתי כל היום רציתי שהיא תבוא רציתי שהיא תבוא רציתי שהיא תבוא. אני אמרתי לה את זה . אמרתי לה כל היום רציתי שתבואי. אין שום משמעות למילים שלי, אני יכול להגיד : תות אדום, תות שדה. זה משליך על המציאות אותו דבר.
אני חושבת על כל מה שהוא אמר. ומה שהוא עוד יגיד. על היומולדת שלו. יומולדת 30. עד גיל 30 אני רציתי להיות אמא.אין לו כלום. יומולדת שלושים . ש ל ו ש ים. ואו. איזה עצוב זה.
זה כואב לי לבוא וליסוע. רציתי להרגיש אהובה. עוד מעט אני מגיעה הביתה. עקפתי את העיר המקוללת שלו.אני בדרך הביתה.
היא לא נוסעת יותר דרך חדרה. הכביש הזה חשוך. אני רוצה להגיד לה שתשמור על עצמה. אני לא מסוגל לשמור עליה. אני מפחד. אני לא יכול לדבר. אני קם והולך לחבר הכי טוב שלי. הוא לא שואל מה קרה. הוא מציע לי ג'וינט. אנחנו רואים את המשחק. אני שוכח.
הרי תוך שלוש דקות לכל היותר הוא שכח שהייתי שם, שהוא פגע בי. שהוא לגמרי בביוב של החיים שלו. שהוא מבולבל שהוא מפחד. הרי תוך שלוש דקות . ארבע לכל היותר. למה אני צריכה את זה. לא איכפת לו ממני אפילו טיפה. "סעי לאט ממקוש" הוא יכל להגיד שתות אדום הוא תות שדה. יש לזה אותה השלכה על המציאות.
