המשולש הנצחי

"אני לא מוכנה לסקס בשלישייה," אמרה לי הבוקר ליימא בנחישות קרה. היא קמה מהמיטה בתנופה , מבלי להסב את ראשה לאחור ומיהרה למקלחת. כמה דקות מאוחר יותר היא כבר הייתה בדרך החוצה, שיערה הבלונדיני הארוך, עדיין רטוב, אסוף לפקעת מהודקת על עורפה, החליפה האופנתית סגולה מתוחה היטב על המקומות המקומרים של גופה החטוב, מבליטה בחן בטן הריונית קטנה, רגליה בתוך כפכפים. היא נטלה את תיקה וחצתה במהירות את החדרן הקטן נבלעת בפתח היציאה.

ליימא צודקת , כמובן, היא רוצה את כולי, היא לא מוכנה להתחלק עם אישה אחרת. היא זאת שנושאת ברחמה את ילדי, גם אם זה קלקל חלק מתכניותיה. סיפרתי לה עד כמה הילד הזה חשוב לי והיא הסכימה לגדלו בתוכה. בתנאי, כמובן, שאעמוד לצידה כל הדרך. לא דיברנו על אהבה. אני לא יכולתי לשקר לה והיא לא נידבה מידע על תחושותיה. מבחינתה הבטחתי לה מה שהבטחתי והעניין סודר.

אבל ברקע הייתה אטואטה. ואני לא תמיד מצליח להתנתק ממנה, גם אם אני רוצה מאוד. היא מופיעה ונעלמת לפי ראות עיניה, וברגע שאני חש אותה אני נכנע לרצונותיה. זה לא שלא ניסיתי, גם ליימא ניסתה, פשוט לא הצלחנו.  אולי משום כך עזבה אותי ליימא בנחישות רבה, אך בשקט, מהורהרת. באיזה שהוא מקום הרגשתי שהיא מאוכזבת גם מעצמה, שאם הייתה מתאמצת יותר הייתה מוצאת את הדרך להוציא את אטואטה מחיינו.

אני לא חושב שהאשמה בי! כן, כן, ליימא היא בעלת הכישורים המיוחדים, לא אני, למה היא לא מגינה עליי. גם אני סובל, היא הרי יודעת מה עבר עליי. מצד שני, היא בהריון, ממני, אולי זה מה שמחליש אותה ואז האחריות היא עליי. נניח, אבל מה אני יכול לעשות? מצד אחת אטואטה, מצד שני ליימא. אולי כבר עדיף למצוא דרך שכולנו נחייה בשלום ביחד? אטואטה חושבת שזה אפשרי. ליילא רוצה שאבחר ביניהן. ואני נקרע ביניהן ועכשיו כבר גם דואג, כי ליימא יצאה לפני שעות ולא הצלחתי עד כה ליצור איתה קשר.