הסיפור על איך הכל התחיל ונגמר:
היו היו פעם איש ואישה. הם נפגשו בבריכה ששחו בה ילדים והם דיברו. היא לא ידעה בדיוק למה- אבל משהו באיש הזה גרם לה לרצות להשאר ולראות את העיניים שמתחת למשקפי השמש שלו. היא לא ידעה בדיוק מה אבל משהו באיש הזה גרם לה לרצות שינשק אותה . כמה ימים אחר כך הוא אמר לה שהוא חושב עליה.והיא התרגשה והתבלבלה. משהו במה שהוא נשמע לה כנה ורגיש. והלב שלה פרפר.
האמת היא שזה לא היה הזמן המתאים, האשה היתה עצובה וכועסת.. העולם אכזב אותה כמה חודשים לפני כן כשלקח ממנה לנצח איש שהיא מאד אהבה, אבל האיש הזה , בבריכה היה הראשון שהיא הרגישה , כשהסיר בסופו של דבר את משקפי השמש לו- שהוא יכול לקבל אותה גם ככה-קצת חצויה, וקצת עצובה. ומרוחקת וקרובה באותו הזמן.
היא פתאום הרגישה שהיא מאד רוצה לאהוב אותו על מה שהוא.
הוא סיפר לה על חייו אחרי שהיא סיפרה בדיחה והוא כל כך נגע לליבה שהיא נבהלה להאמין שאיתו היא תוכל לאהוב שוב באמת. לילה אחד היא חזרה שוב לבריכה הזאת והם דיברו ודיברו, ואחר כך הוא נישק אותה בעדינות וחיבק אותה בחוזקה והיא התאהבה בו כמו ילדה קטנה . הוא סיפר לה שאסור לו להשתמש בחומרים משני תודעה.
היא שאלה אם להתאהב מותר.
הוא אמר שכן.
היא שמחה.
אחרי הלילה ההוא באו ימים של געגועים ולילות מרגשים ויפים. הוא רצה להכיר אותה והיא רצתה להכיר אותו. והכל קרה כל כך מהר: הוא הבין אותה בכל מקום שכאב לה בנוגע לאהבה ההיא שנלקחה ממנה , הוא היה כמו אביר שמציל והוא באמת רצה להיות איתה.
היא ידעה ששריון כזה אין לכל אחד והוא ישמור עליו שלא יפגע לה. אבל היא גם הרגישה שהשריון שלו מרחיק אותו קצת ממנה.
והיא ניסתה להבין , לשאול בכל דרך שהכירה -אבל אף דרך לא היתה מתאימה בשבילו- היא ניסתה לחייך ולשאול, ללטף ולשאול, לצעוק ולשאול- אבל השיריון שלו שכל כך שמר עליו בשבילה, שמר עליו גם מפניה, והוא לא יכל לקבל את מה שהיא ידעה לתת, זה היה כבד מדי בשבילו, כי עם השריון וכל מה שבפניםעוד דבר נוסף ואתה יכול להתפרק.
הזמן עבר וככל שהוא התרחק ונסגר היא הצטרכה אותו פתוח. וכעסים החלו להתפתח אצלה כאילו היו פרחים בגינה שלהם והיא נעשתה עצובה ודיברה על כך והוא נעשה עצוב ושתק על כך והם הפכו עצובים.
הם עברו לגור יחד. הוא בנה לה מדפים על מדפים היא ניסתה לקרוא על מה שהוא עבר , היא ניסתה להראות לו שהיא מבינה ושהיא גם מבינה שזה מכעיס שהיא לא היתה שם בשבילו- אבל הוא כבר נסגר בשריון הכבד שלו, בטוח שהיא רגישה מדי, נקייה מדי וכועסת מדי והוא התחיל להאמין שהיא בעצם בכלל לא בשבילו, כל כעס שלה ייאש אותו ואיכזב אותה , והיא חפרה בתוכה עוד ועוד מקום כדי שיהיה לו שם נוח, והפנתה את כל כוחות האהבה שהיו בה כלפיו, אבל מכיוון שעוד נבעו בה כוחות של אכזבה וייאוש וחוסר בטחון היה קשה למצוא את האהבה שלה ובגלל שהיא לא היתה פשוטה וקלילה, והיה בה גם משהו כואב ועצוב תמיד , הוא הלך והסתגר, מצא וחיפש שלוווה רק ברגעים שבהם הם לא היו ביחד, והגעגועים שבעבעו בו אליה בהתחלה נעלמו והותירו אותו איתה , כועס ומאוכזב ומאד לבד.
מי שלא היה אביר עם שיריון כועס ומאוכזב בתוך השיריון שלו, לא יכול להבין . אבל זה כואב מאד להעלב בתוך שיריון וזה כואב מאד להרגיש לבד כשביחד והוא היה עייף. והוא רצה לישון
הוא לא נרדם.
הוא לא נרגע.
הוא רצה לברוח ממנה.
היא רצתה להתקרב והיא לא ידעה להבין, והיא לא היתה קלה, ולא שמחה, וכל הקסם שהוא ראה בה בהתחלה נעלם מעיניו מאד. ולאט לאט הוא גם הפסיק להביט בה – היא היתה בשבילו בית וקירות ומדפים.
והוא נבהל.
אביר מבוהל ונעלב וכועס בתוך שיריון זה כבר כמעט בלתי נסבל. היא הבינה ממנו שהוא צריך אותה אבל לא הרגישה שהיא מצליחה לתת לו מה שהוא רוצה.
ולילה אחד היא רצתה שהוא יבוא אליה.
והוא לא רצה.
היא נפגעה מאד, התבלבלה והיא התנהגה נורא , היא באה אליו באותו לילה לדבר איתו ורק כעסה וכעסה דיברה רק על אכזבות והתעלמה מכל מה שהוא עשה בשבילה , בשביל שאולי סוף סוף היא אולי תהיה גם מאושרת ובזמן שהיא דיברה היא הרגישה פתאום את האהבה הגדולה שלה אליו מטפסת ועלה במורד הגרון שלה.
היא לא רצתה לאבד אותו. היא לא רצתה לאבד אותו. היא לא רצתה לאבד אותו.
היא רצתה שהוא ישמח . היא רצתה שיאמין לה שהיא עושה מאמץ.
אבל היא כבר איבדה אותו.
אולי אפילו כמה רגעים קודם לכן כשהוא עשה את מה שאבירים יודעים לעשות הכי טוב-
לברוח. ומאחורי גבה הוא כבר חשב להתחיל משהו חדש ונקי: סיפר לאישה אחרת על השינוי שהוא עבר, היה כנה ורגיש.
וגרם לה להרגיש מטומטמת ומרומה . ועצובה מאד מאד.
זה היה זמן קצר אחרי שהיא החליטה לצאת מהתקופה הרעה שהיתה בה.
זמן קצר אחרי שסיפרה לו על כך וחשבה שישמח.
זמן קצר מדי שבו הוא הספיק להתאכזב סופית.
לשכוח את מה שהיתה בשבילו חודשים ספורים קודם לכן.
זמן קצר מדי.
והוא פגע בה מאד מאד. הוסיף עוד צלקת לים הפצעים והצלקות שלה , השאיר את המערה שלו מיותמת ופשוט הלך.
זאת אגדה קצת עצובה . ובכלל עוד לא סיפרתי על הארנבות שלי שמתו.
אבל אני האשה.
ואני לבד.
כל הזכויות שמורות
