במגירת השולחן של סבתי מצאתי מעטפה משרדית חומה מקומטת, ממש כמו התחושה הכללית שלי, הרגשתי מקומטת ומותשת. עייפה מהכל, מהדמעות שלא הפסיקו לרדת, מהמועקה הכבדה שנחה לי על הלב, ומכל האנשים שבאו לנחם. נורא היה לקבור הורים, אבל נורא עוד יותר לקבור ילד... תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה. סבתא קברה את בתה ובעלה, ואני.. אני קברתי אמא ואבא.
בין הדמעות והכאב, שמעתי את סבתא לוחשת לסבא שהפראמדיק נתן לה את כל חפציה של אמא, יחד עם הטבעת הישנה שעברה מדור לדור, אותה טבעת שאמא הבטיחה לי כשאתחתן. "זו תהיה שלך," הייתה אומרת בחיוך כשהיא הייתה מרימה את כף ידה אל האור, וקרני האור היו נשברים באבני הספיר בצבעוניות. מוקסמת ממנה, הייתי מחזירה חיוך לאמא, שמבט מאושר תמיד ליווה את דבריה. חלמה להוביל אותי אל החופה, בשמלה לבנה וכתר פרחים לבנים על הראש. חלמה לראות את החתן שלי עונד לאצבעי את הטבעת שעברה מדור לדור. אבל החלומות נגוזו באבחה אכזרית קצרה, כשמשאית לא צייתה לתמרור עצור, ונכנסה במאזדה שלהם. לא היה להם סיכויי, אבא נהרג במקום, אמא בדרך לבית החולים. דמעות שטפו את פניי שוב, והכאב המפלח במרכז החזה לא הניח ודימם שוב. כל כך לא הוגן להשאיר אותי לבד, בגיל שמונה עשרה.
כשרבקה מהקיבוץ באה לנחם את סבתא, ניצלתי את ההזדמנות להיכנס לחדרה כדי למצוא את הטבעת, הזיכרונות שהן העלו הכאיבו לי. חיוכה המאושר של אמא ריחף בתודעתי בחיות מצמררת, כשחשבתי על צבע הספיר, יכולתי להרגיש את ידיה עוטפות את כתפיי, ולשמוע אותה לוחשת, "מאחורי הטבעת הזו יש סיפור רומנטי שלם. " ומחייכת בהיזכרה בסיפור שעבר מדור לדור בנוסטלגיה נעימה. "סבא רבא קנה אותה מסוחר זר שעבר בעיר, ואיתה הגיע לבית הוריה של סבתא רבא, כדי לבקש את ידה. את יודעת, מיקה. פעם זה היה כל כך רומנטי ..." סיפוריה של אמא העבירו בי צמרמורת של כאב. אני כל כך מתגעגעת, אלייך, מלמלתי. הדמעות לא הפסיקו לרדת. לא הספקתי להיפרד, לא הספקתי לספר לך.
אבל במקום טבעת, מצאתי מעטפה חומה מקומטת, שהמגע בה הרגיש כמו משהו אסור ונסתר. שמעתי את סבתא בוכה חרישית וממלמלת לרבקה מהקיבוץ ש"זה היה מוות מיותר.." וכמה שהיא צודקת, חשבתי בעודי מעבירה בהיסח הדעת אצבעות רועדות מצער במגירה הריקה, למעט המעטפה המקומטת. איפה היא יכלה לשים את הטבעת, שאלתי את עצמי כשאוזניי קולטות את הבכי הכואב של האישה החשובה לי ביותר אחרי אמא- שאיננה כבר. "ומה עם מיקה?" שמעתי את רבקה שואלת. "ששש..." היסתה אותה סבתא. "את מתארת לעצמך איזה כאב כפול יהיה לה.." היא כחכחה בגרונה. "כשהיא תתאושש מעט אספר לה הכל, יש לי את כל המסמכים, שרה מסרה לי את המעטפה לפני שבוע, כאילו הרגישה שמותה קרב..." ובדבריה אלה פרצה שוב בבכי.
כאב כפול? הזדקפתי כדי לשמוע טוב יותר. על איזה כאב כפול היא מדברת. והמעטפה...
האם זו המעטפה עליה היא מדברת? נגעתי בה בחרדת קודש כמעט, תוהה מה מסתירה המעטפה שסבתא כל כך חוששת להכאיב לי, והרמתי אותה.
פתחתי אותה, ודווקא ההרגשה שאני מחטטת במסמכים שלא היו אמורים להיות גלויים לי, האיצו בי לקרוא את הכתוב שחור על גבי לבן. שמעתי את סבא אומר לסבתא, "לא תהיה ברירה, זו הייתה בקשתה של שרה, כמו נבואה שמגשימה את עצמה..." ליבי התכווץ בכאב בכל פעם שדיברו על אמא. "איך יכלה לדעת שהיא תמות, הרי זה לא מצב נכון לקבור ילד, זה לא טבעי ונכון..." גם הוא בכה חרישית, סבא החזק והאהוב בכה.
המסמכים נפלו מידיי כאילו כווייה אחזה באצבעותיי, וסחרחורת איימה להפיל אותי בעלפון שחור. בחילה עלתה במעלה הושט שלי במהירות שיא, והיססתי אם ללכת להקיא, או לצאת החוצה את סבתא.
"סבתא...!" עמדתי בפתח החדר.
"מיקה..!" סבתא זינקה אליי, "מה קרה מתוקה, את חיוורת..."
רציתי להיכנע לתחושה המתוקה של העילפון, לתחושה שתעצור את כל הבלבול שהסתחרר במוחי. "למה לא סיפרתם לי?" בכיתי. "למה לא סיפרתם לי...?"
