נפטלין ופורמלין
במגירת השולחן של סבתי מצאתי אותה.
"סבתא... ממזרתא שכמותך..." מלמלתי לעצמי, מבינה בן רגע את הכל.
שיעול כבד קטע את הרהוריי, מחזיר אותי באחת למציאות.
"חייבים לתת לה משהו! תראי איך היא סובלת!" אימי כבר לא יכלה לשאת את מראה גסיסתה של אימה שלה.
היינו שם בחדר, שלושה דורות, סבתא גוססת, אימא מרוסקת ובת/נכדה מהוססת.
האם עלי לגלות את ממצאיי לאימי ולאחות התורנית, שעשתה מאמצי על להרגיע את אימי, בד בבד עם ניסיונותיה להקל על כאביה של סבתי?
"אני לא רוצה שום דבר! תנו לי למות בשקט." החרתה סבתי בקול צרוד, נשימותיה כבדות ושורקות בין מילה למילה.
"אויש! אימא! תפסיקי לדבר שטויות! את עוד לא הולכת למות. יש עוד מלא דברים שאת יכולה לעשות ובעזרת התרופה שלך, תוכלי להישאר כאן עוד תקופה ממושכת." חשתי כי אימי מדברת מראשה ולא מליבה, אינה מוכנה לקבל את המצב כמות שהוא.
ואני, עדיין התלבטתי, מה עלי לעשות.
"בשביל מה להישאר?" אפשר היה לשמוע את כעסה של סבתי מתעורר. "בשביל להמשיך ולסבול? להמשיך ולכאוב, רק בשביל שהגברת בת-רבע הזאת תזקוף לעצמה עוד הישג רפואי?" היא עיוותה את שמה של "הסוהרת" שלה בבית האבות בו היתה מאושפזת. "משמרת אותנו בנפטלין. אולי כדאי שתכניס אותנו לצנצנות עם פורמלין, ככה בכלל נחיה לנצח!" לא יכולתי לעצור את הגיחוך שעלה בי למשמע דבריה.
"על מה את צוחקת?" אימי כמעט נעלבה לשמע צחוקי החנוק. "מה את מחטטת שם במגירה? בואי תעזרי לשכנע את הסבתא העקשנית שלך, שיש לה בשביל מה לחיות. בחיי, אימא! הנה לך סיבה מצוינת - הנכדה שלך הביאה לך נין לעולם. זאת לא סיבה מספיק טובה?" היא ניסתה למשוך אותי לתוך הדרמה.
"איזה נין? אני בכלל רואה אותו? פעם בחודשיים אולי אתם מגיעים לביקור. שכחתם את הדרך לכאן. ואומרים שאני נהייתי סנילית." היא המשיכה בזעף ואני רק חייכתי על שנינותה ומוחה, שהיה עדיין חד וצלול.
הצדק היה איתה.
"את באמת רוצה למות, סבתא?" שאלתי בשקט מעבר לכתפי, מגלגלת בין אצבעותיי את מה שמצאתי במגירה.
"איך את מדברת???" הזדעקה אימי. "יש דברים שלא שואלים!" היא נזפה בי, אך אני רק חיכיתי לשמוע את דבריה של סבתי.
"אין לי יותר מה לעשות פה." שמעתי את התשובה שרציתי לשמוע.
"את בטוחה, סבתא?" כי גם אני הייתי חייבת להיות בטוחה.
"אחרי שגוועה לה גם חדוות היצירה, באמת שאין לי יותר בשביל מה לחיות. אני בקושי זזה, כל העצמות כואבות לי, כל נשימה מכבידה ומכאיבה לי, כמעט כל הליכה אל השירותים כרוכה בסכנת נפילה או החלקה, שממנה בוודאי לא אחלים. אף אחד לא זקוק לי יותר ולי אין צורך לשבת ולחכות שתבואו ולאכול את הלב, על כל השנים שהקדשתי למשפחתי היקרה וכעת כולם יורקים לבאר ממנה הם שתו. בקושי זוכרים שאני קיימת..." שיעול נוסף קטע את רצף דבריה והאחות זינקה ממקומה בבהלה והחלה מתרוצצת בחדר, מחפשת דבר מה כאחוזת דיבוק.
"אימא, את חייבת להירגע," אימי ניסתה להרגיעה, כשהשיעול הלך וגבר והיה נדמה שסבתי עומדת להיחנק. "אימא! תנשמי עמוק. תנסי לשאוף אוויר!" קולה של אימי החל לשדר מצוקה, כשקולות חנק התלוו עכשיו לשיעול הכבד.
"צילה! תתני לה משהו כבר! היא תכף תמות לנו כאן בידיים!" היא צועקת על האחות האומללה, שפתחה בפאניקה כל ארון אפשרי, בחפשה אחרי התרופה של סבתא, שנעלמה באורח פלא.
"אני רצה להביא תרופה חדשה מהמשרד." צילה מודיעה לנו בלחץ, כשהיא יוצאת את החדר בסערה. "את תרוצי לקרוא לבת-שבע, שתגיע עם ערכת העזרה ראשונה ושיכינו את האמבולנס למקרה הצורך!" קולה התרחק במסדרון.
"נו! למי את מחכה??" אימי צעקה עלי בהיסטריה.
"תלכי את. אני אשאר עם סבתא." עניתי בשקט ורוגע, שהפתיעו אפילו אותי. היא נעצה בי מבט ארוך ומהרה לצאת גם היא את החדר.
אפשר היה לשמוע ולחוש את ההקלה בנשימותיה של סבתא. כמו התרוקן החדר לא רק מאנשים, אלא גם מעומס ההיסטריה המיותר שעמד בו עד לפני שניות אחדות.
קרבתי אל מיטתה, שם שכבה מכווצת וכל נשימה עלתה לה ביוקר.
רכנתי אליה ואחזתי את ידה, מצמידה את כף ידי לשלה.
עיניה נפקחו בפליאה ואחיזתה על ידי התהדקה. היא לחצה את אצבעותיי בחום ולחלוחית הציפה את מבטה.
"אל תתני להם..." היא התחננה בלחש, בקושי מצליחה לדבר.
"ששש..." הרגעתי אותה ברוך, מחייכת אליה באהבה, דמעות מציפות גם את עיניי שלי. "לא אגלה להם דבר." הבטחתי בחיוך אחרון של פרידה, דמעותיי נושרות על ידה הגרומה, כשידה הפנויה ליטפה את פניי ברפרוף עדין ואוהב.
נשימותיה רווחו ושקטו, עיניה נעצמו בהקלה והליטוף נשמט לפתע, כשנשפה ושחררה את נשימתה האחרונה, משיבה נשמתה לבורא.
רכנתי ונשקתי על מצחה, נפרדת ממנה פעם נוספת ואת ידה הקפוצה, הדקתי היטב סביב בקבוק התרופה הקטן.............................
