עומר כעס. כשנזף בה כמו הייתה ילדה קטנה, נשף קולו באדים מול הקור שחדר לעצמות, שבאופן סימבולי ביותר התאים ליום הגשום והקר הזה. המעיל לא חסם את הקור, כל שכן את הקור של מילותיו. לפני דקה הניח בין כפות ידיה כוס מהבילה של קפה חם שקנה בבית קפה מעבר לרחוב. נחמה קטנה, חשבה עתה כשניסתה להתרכז בחום שעבר אליה מהכוס. "אז פתאום את נתקפת לי ברגשנות יתר..." הרים את קולו, שוכח שהם עומדים בעצם באמצע הרחוב, והסיטואציה הזאת הביכה אותה.
"עומר," לחשה בזעם. "אפשר לדחות את המריבה הזאת למועד מאוחר יותר, כך שלא יהיו לה עדים?" כעסה.
"אני לא רוצה לריב איתך, קרן." הנמיך את קולו. "נמאס לי לריב, את מבינה?"
והוא הסתובב והלך. נעלם מעבר לרחוב, בפינה של בית הקפה שמשם כבר לא ראתה את דמותו הגבוהה. הרצון לשתות קפה התחלף בבחילה עמוקה וייאוש.
נחושה לא לבכות, הסתובבה והחלה מדדה בצעדים קטנים לכיוון משרדה.
בכניסה לבניין שמה לב להומלס שהיה עד למריבתם, יושב מקופל ברכיים, מנסה להתחפר במעיל המרופט שלו, כדי לברוח מהקור והרוח שנשבה והצליפה. קופסת גבינה ריקה הייתה מונחת מול המחצלת הקרועה עליה ישב, לשם זרקו אנשים עוברים ושבים כסף קטן, ועיניו ירוקות, צלולות לחלוטין, בוהות בה במבט שלא הבינה.
קרן עמדה. דקה ארוכה הביטה בו בסקרנות גלוייה, מנסה להיזכר אם ראתה אותו קודם לכן יושב בכניסה למתחם המשרדים, ולא הצליחה להגיע לידי תשובה מוחלטת. שלחה יד לכיס הריק של המעיל, נזכרה כי השאירה את הארנק במשרד, ובלי להסס הושיטה לו את הקפה שהחזיקה ביד. ההומלס היסס שנייה, ובהה בה בחשד. לבסוף נראה שהחליט להסתכן ויהי מה, לקח מידה את הקפה ולגם ממנו ביניקות קטנות. חייכה אליו, אבל הוא היה כל כך מרוכז בקפה, שחמימות משונה גרמה לה להרגיש מאוששת, ולשכוח לרגע את המריבה שלה עם עומר.
השעות עברו בקושי, קרן חיכתה לשעה שבה תסיים את העבודה. עומר לא התקשר אליה, ולמרות שלא נהג להתקשר אליה בשעות העבודה, הייתה לה תחושה של ברוגז חסר מנוחה.
כשלקחה את התיק והתכוונה לצאת מהמשרד, דמיינה ארוחת ערב לאור נרות, והתפייסות מתוקה. הרוח צלפה בה כשיצאה מהמעלית החוצה, כשהרימה את צווארון המעיל מעלה על לחייה, ראתה את ההומלס שוכב בפינה, והמעיל המרופט שלו מכסה את ראשו, אדיש לעוברים ושבים, אדיש לקור, ולקופסת הגבינה בה נחו מספר מטבעות של כסף קטן.
בדרך הביתה עצרה ליד דוכן למזון מהיר, קנתה אוכל סיני שעומר מאוד אהב. אחרי חישוב מהיר של השעה, ידעה שתספיק להתקלח, לערוך שולחן לשניים, ולחכות לעומר שאמור להגיע בחמש בערב. הם יאכלו, ידברו, ויתפייסו. הדבר שהכי שנאה היה, לריב איתו. להתווכח על הדברים הקטנים שהתעקש עליהם כמו ילד, כאשר מצידה יכלו פשוט לשוחח ללבן דברים, ואז לעבור לסדר היום. אבל זה היה עומר, המסודר והקפדן, זה שידע בדיוק מה הוא רוצה, כל כך שונה ממנה, המבולגנת והמבולבלת, אולי בגלל זה אהבה אותו כל כך.
הדירה הייתה שקטה כשנכנסה, היא חיממה את האוכל, וערכה את השולחן לשניים. הכינה נרות באמצע השולחן, ונכנסה להתקלח. בחרה את הפיג'מה החורפית שהביא לה ליום ההולדת, "תכלת עם פרחים ופרפרים כחולים, שמזכירים לי את צבע עינייך..." אמר לה בחיוך מתוק כשפתחה את האריזה בצחוק והתלהבות, ואז התנפלה עליו בנשיקות רטובות, כאילו קנה לה יהלום יקר. היא ליטפה את הפרחים מול המראה, וחייכה לזיכרון. הזליפה את הבושם שאהב, וסירקה את שערה. השעון הראה עשרים לחמש, לא נשאר הרבה עד שיפתח את הדלת, והיא תחבק אותו, ותרגיש את זרועותיו מחבקות אותה.
קרן ישבה בספה, הדליקה את הטלוויזיה וזפזפה בשלט, מחוגי השעון עברו בעצלתיים, המזגן חימם את הדירה, ותחושה נעימה פשטה בה. נשענת על הכרית הצבעונית, חשה נמנום קל, ככה לפחות חשבה כשפקחה את עיניה, והעיפה את המבט אל שעון הקיר.
שמונה בערב.
עומר. איפה עומר? הדירה שקטה מידיי, לא שמעה את צעדיו בחדר, את קולו המזייף בשירה כשהתקלח, ולא הרגישה את נוכחותו. האוכל היה מונח על השולחן בדיוק באותה צורה בה הניחה אותו שלוש שעות קודם. היא ניתרה מהספה, שלחה יד לטלפון הנייד שלה, וחייגה. הטלפון של עומר היה סגור, ורק משיבון ענה לה. עכשיו הוא משחק איתה משחקי נעלב – מעליב, חשבה, והתקשרה למשרדו, הסיכוי שמישהו יענה לה, היה קלוש, אבל היא ניסתה בכל זאת. גם שם לא הייתה תשובה. בדקה את הנייד שלה, במחשבה שאולי לא שמה לב, ועומר בכל זאת השאיר לה הודעה בה הוא מודיע לה שהוא מתעכב, אבל לא הייתה כל הודעה ממנו.
מתוסכלת, חשבה על המלחמות האלה של, מי יגיד את המילה ראשון? ומי יתחנף ראשון? אז הנה, חשבה, אתה תמיד אומר שאני אף פעם לא עושה את הצעד הראשון. אז למה לעזאזל אתה לא מתקשר לפחות?
כועסת ומבולבלת, אספה את האוכל חזרה לתוך הקופסאות החד פעמיות, והתכוונה לזרוק הכל לפח. רגע לפני ששמטה הכל, עלתה בתודעתה דמותו של ההומלס. ככה משום מקום, התפרץ לתוך מחשבותיה והתמקם שם, שכוב בפינה, עם המעיל המרופט, ברוח שחדרה לעצמות גם כשלבשה שכבות של סוודר, ומעיל עבה. בלי לחשוב מדוע, ארזה את האוכל בשקיות, משכה מהארון מעיל ישן של עומר, לבשה את המעיל שלה מעל הפיג'מה שלה, ויצאה.
היה לה מוזר לנסוע לכיוון המשרד, בשעה שבה התנועה הייתה דלילה, ללא הפקקים להם הייתה רגילה, השעון במכונית זהר על שמונה וחצי, והיא נוכחה לדעת שעומר לא התקשר לחפש אותה. הנייד שלה נותר דומם.
הוא שכב בפינה בדיוק כמו ששכב כשעזבה את המשרד, באותה תנוחה עוברית, כמו ניסה להתכווץ ולמזער את תחושת הקור שהרעידה אותו. קרן התקרבה, והניחה יד על כתפו. לרגע לא זז, ונדמה היה שהוא קפוא וחסר חיים, אבל כשהניעה שוב את כתפו, הרים את ראשו, והציץ מבעד למעיל המרופט שלו. שום הבעה לא זזה בפניו, מלבד ניצוץ של הכרה שחלף בעיניו הירוקות הצלולות להפליא. היא חייכה אליו, ובלי גינונים מיותרים התיישבה על הרצפה, ישבנה פוגש בקור של המרצפות הקפואות, ששלחו קור מצמרר אל עמוד השדרה שלה, ובאורח לא מפליא אל ראשה כחץ שנורה מקשת. הרחוב היה שקט, ורק מכונית אחת או שתיים עברה מידי פעם בכביש מאחוריה. ההומלס הביט בה בדממה, לא מגיב, עוקב אחרי תנועותיה הקצרות כשהניחה את הקופסאות החד פעמיות על המחצלת שלו. לא היה צורך במילים, נדמה היה שהוא קורא את מחשבותיה, ואת עיניה. דקה ארוכה היסס, תוהה אולי, מה נפל עליה כשהחליטה להניח מולו את האוכל, שהזכיר לו שלא אכל מאתמול בבוקר. קרן ראתה את ההיסוס כששלח יד לקופסא עם מרק התירס (שעומר אהב) ולגם ממנה בלגימות גדולות. ריח של זיעה חריפה נדף ממנו, ריח חריף של הזנחה, וכששלח יד מלוכלכת אל רצועות העוף המתובלים ברוטב חמוץ מתוק, חשה שבטנה מתהפכת בבחילה עמומה, כשתוך כדי זה שהכניס את האוכל לפיו, גם מצץ בקולניות את האצבעות המוכתמות ברוטב, ומי יודע במה עוד. אבל הוא אכל בתיאבון רב, וזה לא היה משנה בכלל שהרוטב גלש על זקנו המדובלל, ועל הבגדים שמזמן כבר איבדו צבעם המקורי. הוא התעלם מעיניה, התרכז בנודלס השמנוני, וניגב בשרוולו את פיו. מכונסת במעילה מצמצה מול הרוח שנשבה על פניה, הוציאה את המעיל הישן של עומר, הניחה אותו על כתפיו השפופות, ניסתה לשכוח את הקיפאון שאחז בישבנה, וגרם לאובדן התחושה. עיניו נותרו בוהות בה, במבט שלא הצליחה לפענח, אבל ליבה התמלא חום משונה שלא יכלה להסביר.
קרן לא ידעה כמה זמן ישבה מולו, אבל בשלב מסוים, ליקק ללא בושה את הקופסא עם שאריות הרוטב, וחיוך התגנב אל שפתיה. ואז, שמט את הקופסא, ולראשונה מאז הגיעה לכאן, שמה לב לשיניו הנוקשות. הוא רעד מקור. המעיל של עומר לא הצליח לחמם אותו, וגם היא החלה להרגיש איך הקור מקפיא לה את המחשבות, עדיף לקום ולהזיז את האיברים הקפואים, חשבה והתרוממה. כשעמדה ושלחה מבט אליו, עצם את עיניו, ושיניו הפסיקו לנקוש אלה באלה.
מה? נורתה אל מוחה השאלה הלא מובנת. מה קרה, למה הפסיקו השיניים לנקוש? האות היחיד שהוכיח שהוא... אפילו לא רצתה לחשוב על זה, מבוהלת רכנה אליו, וחיפשה את הבל פיו המצחין, אבל לא ראתה כזה. המחשבה שעמדה מול איש מת, חדרה למוחה בדחיסות פתאומית, אך גם בבהלה נפעמת. "אלוהים אדירים," נבהלה. "רק לא זה..."
מה היא עושה עכשיו? חייגה לעומר, ושמעה שוב את המשיבון שלו. "נו, עומר..." רקעה ברגליה. "מספיק כבר עם השטויות, תענה כבר..." בכביש נסעו מכוניות במהירות, ולא היה סיכוי בכלל שיעצרו לה, בטח לא כשהיא עומדת לבקש שיאספו הומלס לבית החולים.
********
אחות הושיטה לה שקית ובה בגדים ומעיל מרופט. "זה שלו," אמרה לה. "אני לא יודעת מה לעשות איתם." קרן לקחה את השקית, ובחנה את תכולתה מבחוץ, ריח הצחנה הציף את אפה, הכי פשוט היה לזרוק הכל. חשבה כשהאחות שאלה, "מי את..?"
קרן הביטה בה, שואלת את עצמה את אותה שאלה, משכה את כתפיה, ויצאה החוצה. אל מכוניתה, אל החמימות של ביתה, אל זרועותיו של עומר, שלא ענה לה עדיין והחל להדאיג אותה.
כשנכנסה לחדר השינה, ראתה על הכרית שלה דף נייר. "אני צריך פסק זמן. עומר." עיניה התמלאו דמעות.
פתאום קלטה שהשקית של ההומלס עדיין איתה, כבר לא שלטה על הדמעות שירדו בלחייה, בכבדות הלכה אל הפח וזרקה את השקית, מתוך השקית התגלגל עיתון מצהיב. סקרנית הרימה את העיתון ופרשה אותו על הרצפה. התאריך על העמוד הראשון הראה חמש שנים קודם, מתחת לתמונת דיוקן ברורה מאוד, התפרשה ידיעה נרחבת וענקית. "הפסנתרן הדגול שחזר מסיבוב הופעות באירופה, עכשיו בביקור מולדת. הקונצרט עם הפילהרמונית יערך ביום..."
