היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה לשם? היא ניסתה לחשוב מה קרה לפני כן, אך כאב ראש חזק תקף אותה והיא עדיפה לא לחשוב על כך. היא הסתכלה סביבה והסיקה על פי העיצוב כי היא נמצאת בבית חולים. היא הסתכלה על גופה, וגילתה כי הכול רגיל. מה אני עושה בבית חולים? מה קרה לי? היא זכרה כמה חלומות מעורפלים על ילדה בת 12 בבת מצווה שלה עם כל החברות. היא זכרה ילדה בת 15 קמה לקבל תעודה של מצטיינת המחזור. אך כאשר היא הגיע לגיל 16 היא נעצרה וכאב הראש שוב חזר ותקף אותה. כאילו ראשה אמר לה שאין כניסה לתחום זיכרון זה.
היא התיישבה על המיטה ראשה הסתחרר מעט מהתנועה החדה. היא לקחה נשימה עמוקה וקמה מהמיטה. אך היא מיד נפלה, היא לא הרגישה את רגליה. היא התחילה למשש אותן בצורה אגרסיבית ואז להכות אותן, ושום תחושה לא עברה. עיניה החלו לדמוע. זה לא יכול להיות, חשבה לעצמה, לא, לא, לא. אני לא נכה. אני הולכת! אני ראיתי שאני מסוגלת ללכת. דמעות ספורות החלו לנשור מעיניה, וסקרנותה לדעת מה קרה רק גברה. שוב ניסתה להיזכר ושוב כאב הראש הכה בה. היא מצאה כיסא גלגלים ליד מיטתה, היא הרימה את עצמה והתיישבה. היא גלגלה את עצמה לחדר השירותים שהיה אפור במיוחד. והייתה מראה מעל הכיור. היא התקרבה לכיור, ולצערה הרב המראה הייתה מעליה, והמכשול הוא שהיא גם לא יכלה לעמוד. היא השעינה את עצמה על הכיסא, מנסה להתרומם בעזרת הכוח האחרון שנשאר בידיה. וכאשר ראתה את פרצופה במראה, היא לא האמינה למראה עיניה. היא זכרה איך היא נראתה, אבל הבחורה שהביט אליה מן המראה לא הייתה היא. ראשה היה קרח ועיניה היו גדולות כחולות ומבוהלות. שפתיה היה בגוון של ורוד חיוור ופעורות מעצם ההלם. היא נפלה לכיסא בחזרה וניסתה לעכל את מה שכרגע גילתה.
היא גלגלה את עצמה מחוץ לחדר, וראתה אחות מחייכת אליה. "ומי הרשה לגברת לצאת מהחדר?" היא לא ידעה מה לענות וחזרה לחדרה. לאחר כ-10 דקות הופיע שם רופא. היא חייך אליה מאושר לראות שהיא התעוררה. ועוד לפני שהחל להוציא מילה מפיו אמרה:
"אני נכה, אני קירחת, אני לא זוכרת כל כך הרבה. מה קרה לי?"
"את זוכרת את שמך?"
"יהודית"
"נכון מאוד" הרופא הסביר לה את הניתוחים שהיא עברה, ולמה רגליה משותקות ואיך קרה שהיא הפכה לנכה. אך המילה הראשונה שהיא שמעה היה פיגוע. "כל זאת היה כתוצאה מפיגוע שהיית מעורבת בו לפני שלושה ימים"
"איך זה שאני לא זוכרת שזה קרה?"
"בגלל הטראומה כנראה. אני אשלח אליך פסיכולוג שיעזור לך להיזכר"
"אני אהיה נכה לנצח?"
"לא. הרגליים יכלו להשתקם אבל זה יהיה תהליך ארוך"
*
"אז את לא זוכרת כלום מהפיגוע?" שאל הפסיכולוג בחדרו הקטן.
יהודית טלטלה את ראשה "לא" אמרה. "איפה ההורים שלי אתה יודע? לא ראיתי אותם מאז שהתעוררתי"
הפסיכולוג לקח נשימה עמוקה "משפחתך נהרגה בפיגוע, רק את שרדת"
עיניה התרחבו, נשימת נהייתה כבדה יותר. שני אחיה הקטנים שהיו בעצם תאומים, ואחותה הגדולה. אימא שלה ואבא שלה, כולם הלכו ורק היא נשארה. היא החלה לבכות, והפסיכולוג לא הפסיק להגיש טישו. "אין לי קרובי משפחה" אמרה בקול חנוק.
"אף אחד לא בא לחפש אותך אז אני מניחה שהם לא בסביבה"
"אז מה הולך לקרות לי עכשיו, אני בת 16"
"את זה את זוכרת?"
"כן היה לי יום הולדת לפני ארבעה ימים"
"ביום של הפיגוע"
לרגע היא הבינה את המשמעות. הוריה ואחיה נהרגו ביום הולדתה "כן" אמרה "ביום של הפיגוע"
*
יהודית ישבה בקפיטריה של הבית חולים כי נמאס עליי החדר בעל הארבע קירות המתקלפים. היא לא סיפרה לפסיכולוג אבל היא נזכרה ביום שבו נפצעה, היא נזכרה בכול. באותו רגע שבו נזכרה היא כמעט נפלה אחורנית, אך העובדה שהייתה על כיסא גלגלים היוותה הרגל עבורה, והיא נשארה יציבה.
הם ישבו במסעדה אכלו להנאתם, אחיה התאומים ישנו על הספות במסעדה כי הם היו כבר עייפים. היא ואחותה הגדולה, בת 22 , דיברו על הצבא ואביה, שהיה בצנחנים, שמע את השיחה.
"חכי חכי יהודית שתתגייסי לצבא, את תשתני" אמר אביה
"אני רק בת 16 חייבים לדבר על זה עכשיו?"
"למה את כל כך מסתייגת מזה?" שאלה אימה
"זה נראה לי בזבוז זמן. כמו שיעורי מורשת בבית ספר" אמרה בגיחוך קל.
אביה עיוות את פרצופו בבוז "להתגייס לצבא זה לא בזבוז זמן. וגם שיעורי מורשת והיסטוריה הם לא בזבוז זמן. אדם צריך לדעת מהיכן הוא בא. והוא צריך למלא את חובתו"
"רק לפני זמן לא רב קיבלת את תעודת זהות שלך. את מעכשיו אזרחית , ולכל אזרח יש זכויות חובות. אחת מהחובות שלו זה להתגייס" אמרה לה אימה
"אני אעשה את זה. אני אתגייס, אבל זה נראה לי מטופש"
"אני לא ארשה שהבת שלי תחשוב ככה" אמר אביה בכעס "אני לא אוהב את הזלזול בקולך"
"אתה יודע מה, אבא, תעזוב את הצבא. אתה זוכר משהו משיעורי מורשת? אתה זוכר משהו על היסטוריה שלך?"
"כן! וגם את צריכה לזכור. אחרת את תהיי סתם תלושה, ללא קשר לשום מקום!"
פתאום כל מה שהיא זכרה היה שאון חזק מאוד, חום ומילותיו של אביה מהדהדות בראשה. "את תהיי סתם תלושה".
*
כאשר היא חזרה לבית הספר, עם קביים וזיכרון מלא. היא הרגישה שהיא מתחילה חיים חדשים. היא גרה בפנימייה, ולא הסכימה לעבור בית ספר. לפחות חברותיה נשארו לידה. היא ישבה בכיתה וחיכתה שהמורה להיסטוריה תגיע. זהו יומה הראשון בבית ספר מאז הפיגוע, והיא הייתה דיי אדישה לכך.
המורה להיסטוריה נכנסה והחלה ללמד. יהודית, הרגישה שהיא לא קולטת דבר ואט אט לא התרכזה בדבריה.
"יהודית, מי היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל?"
יהודית צחקה בתוכה. זה קל. זה-זה. היא נבהלה וליבה דפק בעוז. היא יודעת מי זה. אבל היא לא זוכרת כל אחד יודע מי הוא ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. היא שכחה, והיא גם לא הצליחה להיזכר.
המורה להיסטוריה צחקה "עוד מעט תגידי שאת לא יודעת מהי דתנו?"
יהודית הסתכלה עליה בעיניים פעורות, והיא באמת לא ידעה באיזו דת כל העם מאמין. איזה עם הם בכלל?
איך זה שיהודית זכרה הכול בחייה, אבל דווקא את שיעורי היסטוריה היא לא זכרה. איך זה קרה?
מה היא תעשה בעתיד ללא העבר? היא יהודית חדד, אבל מי היא? מי היא באמת?
