היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק הגיעה למיטה הלא מוכרת הזו, ששמיכה פרחונית בצבעים מזעזעים מכסים את גופה? מי קונה מצעים בצבע מחריד כל כך, והיא עוד מסכימה להתכסות בהם כאילו היו סדיני משי בצבעי פסטל מלטפים? במחשבה שנייה, איזו ברירה אחרת הייתה לה, כשהרימה בחשש את השמיכה מעליה והציצה לתוכה בתדהמה?
מתחבטת בשאלה איך לקום מהמיטה בנונשלנטיות במטרה לחפש את בגדיה, או לחילופין לרוץ לכיוון האמבטיה בעירום, ולגייס את כל הביטחון העצמי שנטש אותה כרגע, הרימה בהיסוס את ראשה מהכרית, סוקרת וסורקת את החדר הלא מוכר בראייה היקפית ויסודית, כשסקרנותה מגלה נחישות משל עצמה. מייד חשה סחרחורת וכבדות נוראית, שפיתתו אותה לצנוח חזרה ולעצום את העיניים. פטישים כבדים הלמו במוחה ללא רחם, וגרמו לה למצמץ מול תמונה של סאלבדור דאלי שהשתרעה על הקיר מולה, ניסתה להבין את האומן המפורסם, תוהה אם צייר את התמונה ביום לא מוצלח במיוחד. ועוד יותר ניסתה להבין את הבעלים של החדר הזה, שצבע את הקיר עליה נתלתה התמונה בצבע אדום מזעזע. אדום שהכאיב לעיניה, והזכיר לה את השמלה הנוצצת המזוויעה של דלית.
דלית! נזכרה. איפה היא? מה היא עושה בחדר הזה, ואיך היא הגיעה אליו? איפה דלית?
קריאת הפתעה נפלטה מפיה כשמחדר האמבט יצא קופיף שעיר בדמות אדם, כלומר, אדם בדמות קופיף שעיר.
לא..!! ניתר ליבה בבהלה, לא יתכן שהיא... כלומר, חילקה עם אותו אדם את המיטה המזעזעת הזאת. מי הוא בכלל, ולמה היא מרגישה ונראית כל כך נואשת שהיא לא זוכרת כלל את הדרך בה הגיעה לכאן?
"בוקר טוב!" הוא קרא בעליזות יתרה, והיא הרגישה תחושת גועל מטורפת. "חשבתי שלא תתעוררי, " העיר. "כבר צהרים." כלומר, הוא שמח שכך, או מאוכזב? תהתה.
"איפה אני?" שאלה, ונשכה את לשונה בשאלה, מי אתה? במקום זאת גנחה בתסכול, ושאלה "איפה הבגדים שלי?"
הוא חייך. או שהחיוך שלו נראה נורא, או שזה פשוט לא היום שלה. "את לא זוכרת?" שאל הבחור ומשך בכתפיו. מה ת'אומר, חשבה בזעם, רגע לפני שכמעט צרחה בייאוש על החיוך המטומטם שמרח על פניו. אילו ידעתי לא הייתי שואלת אותך, הלא כן? "עזרתי לך לפשוט אותם, 'בואנה', את קשה!" גיחך, ועיניה נפערו בהפתעה מזועזעת. "אני ...?" נתקעו המילים בגרונה. הקופיף היה מרוצה, הוא צחק בקול רועם, כאילו סיפרו לו זה עתה בדיחה מפוצצת, התיישב על קצה המיטה, והחל גורב גרביים מצוירות.
אימא'לה, אימצה את ראשה בכוח לנסות להחזיר פיסות זיכרון של מה שקרה אמש, לשווא. שמישהו יגיד לי שזה רק חלום זוועה. לפחות לא הייתה צריכה להיות עדה למערומיו, כלומר עדה בשליטה עצמית ולא כמו שבוודאי הייתה אתמול טרם הביא אותה לכאן. מפני שאתמול, בטוח הייתה חסרת שיפוט ושליטה עצמית, חסרת הגיון והבנה. בקיצור, לא מתמצאת בזמן ובמקום, ולא מזהה אנשים. הקופיף לבש מכנס שחור מחויט, גופייה לבנה קצרה וגרב גרביים מצוירות - שווה ערך זוועה. ואם ככה הוא נראה במערומיו, היא רצתה למות ממכת ברק, פה ועכשיו.
"הבגדים!" כחכחה בזהירות. "איפה הבגדים שלי...?" שאלה שוב.
הוא הרים לעומתה שקית ניילון שקופה. "פה." ענה קצרות.
ערימת בגדים סבוכה בתוך שקית ניילון של איזה סופרמרקט מקומי. ככה הבגדים שלה היו דחוסים בחוסר התייחסות מינימאלית. "מה פה?" ועוד בטרם שאלה, הבינה שזו שאלה טיפשית.
"פה," השיב בסבלנות ראויה לציון, אפילו ליווה את התשובה בחיוך אידיוטי שהיה מכוון לילדה מוגבלת בשכלה. "אבל הם פשוט מלוכלכים," דיווח לאקונית. "הקאת עליהם."
והיא עמדה להקיא עכשיו על המצעים המזעזעים שלו, אלוהים שישמור, הוא גם היה עד למצב הזוועתי והרגיש ביותר שלה? איך אפשר לחשוב בהגיון כשהוא עומד שם, ומראה לה את השקית בכל זווית אפשרית, ועוד רגע הוא פשוט מפיל אותה עליה... כלומר, זץץץ.. הוא הפיל אותה ברגע זה ממש. ריח של קיא התנופף מול אפה, ריח של שפל מדרגה מהדרגה הראשונה ביותר. במגע של גועל הרימה את השקית, והניחה אותה בזהירות על הרצפה.
חיוך נבוב התפשט בלחייה, "אני מתנצלת בעבור ה..." גמגמה. על מה בדיוק היא מתנצלת, תהתה. הוא זה שצריך להתנצל שניצל את חוסר האונים שלה, ו...עשה מה שעשה, כשלא התמצאה בזמן ובמקום, וכושר השיפוט שלה לקה בחסר. אבל כדי לצאת מהמיטה המזוויעה הזאת, הייתה חייבת לגייס את הנחמדות שלה. אולי טוב שלא זכרה, מי יודע אילו דברים מעוררי בחילה עשתה, כשבחנה את הגב השעיר של הקופיף. "טוב," אמרה בתקיפות. "אני צריכה חולצה, כלומר," היססה. "משהו ללבוש!" המחשבה שהיא תלבש משהו ממנו, הגעילה אותה, אבל היא לא יכולה להישאר במיטתו לנצח, נכון? "אני חייבת לצאת מכאן כמה שיותר מהר, יש לי ישיבה דחופה על הראש, וצריכה להתרחץ, לחזור הביתה, למצוא את האוטו, ובטח נורא דואגים לי..." כמה שטויות פלטה בשלוש שניות מלאות. עצמה את עיניה בתסכול, אחרי שבהתה כמה שניות גורליות בקיר האדום המזעזע עם התמונה של סאלבדור דלי.
"אין בעיה, בובה." ענה, תוך כדי שניסתה לזהות את המבטא שלו. לא שזה היה חשוב לה כל כך, סתם לידע כללי. ואז הוציא מהארון שלו מכנס טרנינג שחור דהוי, וחולצה תואמת עם לוגו של "puma" מתקלף. זה הספיק לצורך העניין, ולשם ההגינות הייתה חייבת להודות שריח אבקת כביסה וניקיון צף מבגדיו. זה עשה את הגלולה פחות מרה.
הקופיף שילב את ידיו על חזהו, והביט בה סקרן. רוגז שהחל מפעפע בה עוד קודם החל משתלט בתוכה. מה? מה...????? הוא מתכוון לעמוד כאן ולצפות בה מתלבשת? כלומר, יתכן מאוד שהוא ראה אותה כבר עירומה, כלומר בוודאות ראה אותה, כשהפשיט אותה אבל הוא לא חייב להמשיך ליהנות מההפקר. ממש, אבל ממש לא!!
"תסתובב!" פקדה עליו.
קולו רעם בצחוק מקרטע, עוד רגע הוא נחנק, אבל הסתובב לבקשתה. "מה כבר יש לך להסתיר, שאת חושבת שלא ראיתי?" שאל בלעג.
"תשתוק!" האדימה ולבשה במהירות שיא את המכנס, מתה לבכות על מר גורלה. "פשוט... תשתוק!!" לחשה זועמת. והוא שתק. פיסות של זיכרון מרוחק החלו מתעוררים בה, כמו קורי ערפל מתפזרים של בוקר מתעורר. דלית עזבה אותה בבר חשוך, דומעת. שותה משקאות שמעולם לא חלמה לשתות. בהתחלה עוררו בה בחילה, אבל אחרי הכוס השלישית החלה סחרחורת נעימה משתלטת במוחה, משכיחה ממנה את כל הצרות, ואת המראה הכואב של שמוליק בזרועותיה של חלי. וכמו בסרט סוג ז', קאט, נעלמה לה התמונה והאור כבה במוחה. עד כאן זכרה, אבל איך לעזאזל הגיעה לכאן? המידה הייתה מעט גדולה, אבל, העיקר הוא לצאת מכאן כמה שיותר מהר, היא גם נראתה מגוחכת להפליא כשדחפה את כפות רגליה לנעלי העקב שלה, אבל מי יראה אותה כשתקפוץ למונית ותבקש שיסיע אותה לרחוב טרומפלדור, מבלי להתייחס למבטים הסקרניים הניבטים אליה מהמראה של הנהג.
"אני מודה לך על..." בלעה גוש שנתקע בגרונה. עאלק מודה, על מה בדיוק? שאלה את עצמה, שהשתוללה איתו במיטה ולא זכרה כלום? "מודה לך על התושייה והעזרה," אלוהים שישמור, נזפה בעצמה. "אני אחזיר לך את הבגדים כבר מחר, אחרי שאכבס אותם ו..."
"אין צורך." הרגיע אותה בחיוכו הקופיפי.
"תודה." פלטה, ונסה על נפשה אל הדלת.
הקרירות של הכניסה החשוכה נעמה לה, לחייה להטו, וכל גופה רעד מתסכול. שקט השתרר.
דקה ארוכה עמדה צמודה לדלת, מקשיבה לקולות שבקעו מהדירה מולה. איך, שאלה את עצמה בפעם המיליון. איך הגיעה לכאן? הרימה את המכנסים והחזיקה אותו הדוק כדי שלא ייפול לברכיה. הסתובבה ודפקה על הדלת. הקופיף לא ענה מייד, אז היא נקשה ביתר נחישות, קצת יותר חזק.
"חשבתי שהלכת." אמר באותו חיוך מכוער כשפתח את הדלת.
היא בחנה את גופו השעיר, מאמצת את תאי מוחה, ומנסה להיזכר. "שאלה!!" צייצה.
"בבקשה.." השיב בחוסר הבנה.
היא השתעלה במבוכה. "עשינו את זה...?"
"את מה?"
"נו," רקעה ברגלה. "אתה יודע, את זה!!!"
אדוניי, איזה צחוק מטומטם יש לו, חשבה.
נדמה שעבר נצח עד שענה, "אה, לא!"
היא כמעט נפלה על צווארו מהקלה.
