הסגת גבול - על סמך משפט הפתיחה של איריס ר.

    היא פוקחת את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה לכאן. הרגישה שמשהו אינו כשורה עוד בטרם נפקחו עיניה, אם כי צמד המילים האלה אינו מתאר את המצב לאשורו. המחשבה הראשונה שחולפת במוחה ברגע שמקיצה קשורה ברכותו המפנקת של המצע עליו שוכבת, בניגוד גמור לאי נוחות שחשה בלילה הקודם, כשנשכבה על דלת עץ מטונפת שמצאה במרתף הבית שהתגנבה אליו. היא חפשה שם מחסה בפני הגשם והקור שפקדו את העיר ולא אפשרו לה להמשיך לישון בתוך אריזת הקרטון הגדולה שהציבה בסבך השיחים בגן הציבורי, אשר שימשה לה בית בלילות האחרונים. נשכבה על אותה דלת כשתרמילה משמש לה לכרית, התכסתה במעילה המצחין והתהפכה שעה ארוכה על יצועה הקשה, מהרהרת בתחזית הקודרת של ימי החורף העומדים בפתח.

    הדבר הראשון בו מבחינה כשפוקחת את עיניה הוא התקרה הגבוהה, המסוידת לבן בוהק, בפינותיה – פיתוחים מוזהבים ובאמצעה – נברשת בדולח ענקית, שקרני השמש משתברים בין גדיליה בשלל גוונים.

    היא מתיישבת וסוקרת את המיטה עליה שוכבת: מיטה רחבת ידיים, מצעיה משי בצבע שנהב, שמיכת נוצות רכה מונחת על רגליה. מרימה ידיה ובוחנת את הבגד שעל גופה: כותונת לילה רכה בצבע ורדרד, שורות תחרה מעטרות את מפתח הצוואר ואת שולי השרוולים. מבטה נודד סביב החדר שבו התעוררה; בצמוד לקירות  - רהיטים בהירים מלאכת מחשבת, פאר והדר כמותם לא ראתה מימיה.

    היא צובטת את עצמה לוודא שהיא אמנם ערה, ומשחשה בכאב, הבלבול רק מתעצם: איך לעזאזל הגיעה לכאן ? אולי דעתה השתבשה עליה והיא מדמיינת כל זאת ?

    היא נעמדת מול מראה ענקית בעלת שוליים מוזהבים הניצבת ליד הקיר שמול המיטה: רואה עצמה באותה כותונת שבחנה קודם, תחרה מכסה גם את חלקה התחתון באזור המכפלת. לרגליה נעלי בית רכות בצבע ורוד כהה, והיא תוהה מהיכן צצו אלה, היא אפילו לא הרגישה שנעלה אותן , כאילו זה מעשה שבשגרה אצלה לנעול נעלי בית כשבעצם לא זכתה אי פעם למותרות כאלה. בוחנת את דמותה במראה ונדהמת; פניה נקיים ללא רבב, שערה הארוך מבריק ומוברש משתלשל משני צידי פניה, והיא נזכרת בסבך שיערה השמנוני שאצבעותיה התקשו לעבור דרכו , משניסתה, ללא הצלחה יתרה, לשוות לעצמה מראה מתקבל על הדעת, בשעה שעמדה בפינת הרחוב ההומה והושיטה ידה לנדבות שיאפשרו לה ללכת לישון בלילה הקודם עם בטן מלאה.

    עומדת נדהמת מול המראה שעה ארוכה , מנסה לפתור את החידה וחרדה בו זמנית מהתפוגגות הקסם, כשהדלת נפתחת, ואישה צעירה בלבוש נאה נכנסת לחדר. היא נסוגה, מוחה מחפש בקדחתנות אחר מילים שיתרצו את נוכחותה במקום הזה. הצעירה נעמדת כמה צעדים לפניה, קדה קידה קטנה ופונה אליה בקול רך: "בוקר טוב עלמתי, האם ערבה לך שנתך ?"

    היא פותחת את פיה כדי לדבר, אך שום צליל לא יוצא מגרונה; פעורת פה היא עומדת לפני הצעירה, עוקבת אחריה כאשר זו מוציאה חפצים מהארון, ניגשת אליה ומנסה להוריד ממנה את הכותונת שלעורה. היא נרתעת אחורנית ומתיישבת על המיטה, כולה רועדת. הפקעת שעומדת בגרונה משתחררת לבסוף, וזעקת שבר פורצת מפיה, ובין יפחה ליפחה היא מצליחה לחלץ כמה מילים מבולבלות: " אני לא אשמה, לא זוכרת איך הגעתי לכאן, אנא אל תקראי למשטרה, אני מיד אסתלק מכאן", וממשיכה להתייפח מרה. האישה הצעירה מביטה עליה בבעתה, מסתובבת ונמלטת דרך הדלת.

    היא קמה,מנסה לפתוח את החלון במחשבה לקפוץ דרכו החוצה, אך מבט אחד מספיק לה להבין שהיא נמצאת בגובה רב, בקומה עליונה של בניין עתיק, עצום בגודלו. היא ניגשת לדלת שדרכה יצאה הצעירה, מציצה לראות אם הדרך פנויה ויוצאת לפרוזדור רחב, שטיחים רכים מכסים את הרצפה, נברשות תלויות מהתקרה ותמונות גדולות ממדים מעטרות את הקירות. היא רצה לעבר דלת שנראית בקצה הפרוזדור, מגיעה כמעט אליה ואז פתאום הדלת נפתחת ומולה עומדים גבר ואישה מבוגרים למדי לבושים מחלצות, ומאחוריהם - אותה אישה שהפתיעה אותה קודם בחדר בו התעוררה. היא קופאת במקומה, מאובנת.

    האישה המבוגרת ניגשת אליה, כורכת את זרועה סביב כתפיה ומסובבת אותה לכוון הנגדי, והגבר נעמד בצידה השני והם מוליכים אותה בחזרה לחדר ממנו נמלטה זה עתה. האישה מדברת אליה ברכות אך היא לא מחשיבה לה, כולה מרוכזת במציאת הסבר מתקבל על הדעת לסיבת הימצאותה במקום.

ברגע שהם נעצרים בחדר, היא פורצת שוב בבכי: "בבקשה, לא עשיתי שום דבר רע, לא מבינה איך זה קרה לי, התעוררתי בחדר הזה, אני נשבעת שהלכתי לישון במרתף של הבית הנטוש, אני יכולה לקחת אתכם לשם ולהראות לכם, אולי גם אמצא את הדברים שלי ואז אחזיר לכם את הכותונת. בבקשה, תנו לי ללכת, לא לקחתי שום דבר מפה".

    היא מתייפחת מרה והאישה המבוגרת מנסה להרגיעה, מחבקת את גופה בידה האחת ומלטפת בשניה את ראשה: "די מותק, די, לא קרה שום דבר, הכל בסדר".

    הגבר שעומד בסמוך מסתכל על המחזה במבט חמור סבר של חוסר רצון:

"גבירתי, אני חושב בכל הרצינות שיש לפקח ביתר קפדנות על חומר הקריאה שמגיע לידי הילדה שלנו, זה כבר מתחיל להדאיג אותי, מי יודע מה היא תהיה בפעם הבאה שתתעורר."

©