סיפורים

דו"ח ממערכת ניווט לוויינית (GPS)

"חישוב מסלול מחדש...." אה, סוף סוף בחוץ. מחוץ לקופסת הקרטון. סוף סוף על השמשה מול השמש והנוף. לא שיש מי יודע מה נוף בכבישי איילון, אבל גם משהו לראות כל בוקר את כרזי הענק עם דוגמניות הבית של גוטקס ואפרודיטה.

דגם די חדיש, מעוצב יפה ופרקטי, פשטות וטכנולוגיה משולבים יחד. ענק! גאון מי שהמציא. כלומר, מי ששלח את הלוויינים אל על, אל השמיים והחלל. "בעוד מאה מטרים, פנה שמאלה..." מה אני אומר לכם, אני די מרוצה מהעבודה, אפשר לומר שגם נהנה. ה"טיילת" בכבישי הארץ, כמעט בכל שעות היממה מכניסים בי רוח ספורטיבית, שלא לומר רוח הרפתקנית. כמובן שתלוי מי נוהג, ומי נוסע. איך אמרו חכמים? הכל תלוי בטיב המילוי, נכון שזה לא דומה, אבל זה על אותו עיקרון. "להגעת היעד, נא הקש על הרחוב המבוקש." אפילו הקול רדיופוני ועמוק. איזו קידמה, איזו המצאה גאונית.

חיים עולה בדרך כלל מוקדם בבוקר. לבוש תמיד בחליפה, מגולח למשעי ומבושם. הריח קצת חזק, אבל אחרי שהוא פותח את החלון התמהיל הזה מתנדף די מהר, כך שבסך הכל זה נסבל. אצבעות ארוכות ומטופחות, נוקשות על היעד בנחישות וביטחון. מייד אחר כך הוא לוחץ על הכפתור של הרדיו, חדשות ואקטואליה.

עד ז'בוטינסקי פינת טרומפלדור הדרך חלקה ללא פניות מיותרות. די רגוע, תשעים קמ"ש בדרך בינעירונית, חמישים וחמש בתוך העיר. ברחוב הרצל ("בעוד עשרים מטרים, פנה ימינה.") הוא פונה ימינה, ועוצר. זמן המתנה בערך עשר דקות. הבחור מנומס, מחכה בסבלנות ובינתיים בודק בלוח הזמנים את הפגישות למשך היום. רגע לפני השעה 07:30 הוא מחליף את התחנה המשודרת ברדיו, וצלילים רכים בוקעים וממלאים את חלל המכונית. שירי אהבה נוסטלגיים של שנות השישים.

דלת המכונית נפתחת, וריח מבשם אחר מציף את החושים. בושם נשי מתקתק, של פרחי אביב וים. היא מצמידה שפתיים על לחיו, וחיים מצחקק לשמע הנשיקה המצלצלת "הלו מותק..." היא לוחשת. מי אמר שהחיים רעים?  

"חישוב מסלול מחדש. בכיכר הקרובה, פנה שמאלה לכביש הראשי..."  רגליים סוף הדרך מציצות מתוך מיני שלא נגמר, עטויות גרבונים כהים, שעליהן מניח חיים את היד ומלטף.

"מה שלומך, בובה?" הוא שואל, והנוף מתחלף. כבר לא כבישים ראשיים, אלה דרך צדדית בתוך העיר המנומנמת.

חיים, איש מחושב, ודייקן. כל עסקיו זורמים לפי לוח זמנים קבוע מראש, אדון לעצמו שלא נותן דין וחשבון. ( "בעוד שלושה מטרים, פנה שמאלה.")  ובטח לא למזכירה האישית שלו ששואלת בטלפון, "מתי אתה מגיע למשרד? התיקים לישיבה עם כץ מוכנים."  קולה מהדהד בחלל המכונית, נבלע באטימות שהחלונות הסגורים מציעים.  "תודה רבה, שולה." עונה לה ומסמן לאישה שלידו לשמור על שתיקה. "אני מתעכב בפגישת עסקים חשובה, אל תעבירי אליי שיחות."  השיחה מתנתקת, שוב מרחפת לה מוסיקה מלודית של שנות השישים. וצחוק נשי מתפנק קוטע את מילות השיר, "Are you lonely tonight..."  "כמה זמן יש לך, מותק?" היא שואלת.

וחיים צוחק. "לא הרבה לצערי, ישיבה עם כץ. שמעת." 

ביציאה מהעיר הוא פונה לרחוב צדדי. "חישוב מסלול מחדש, להגעת היעד המבוקש נא הקש מחדש.."  ואני מחשב את המרחק בין המַקלֶט, והלוויין שמשדר שלושה אותות שונים, הכוללים את אות הזיהוי של הלוויין, המיקום, והזמן לפי שעון אטומי. מסובך, אפילו לי כמכשיר מתקדם דור שלישי בארץ. מה שחיים לא יודע זה, שהאמצעי היחידי לקביעת מיקום הוא, שימוש בנוסחאות מתמטיות המחשבות את המרחקים ואת הזוויות לפי ציר כדור הארץ.

והוא מתעלם מההוראות שלי בקצב של התעלמות אחת- לשנייה וחצי בממוצע. "להגעת היעד פנה ימינה.." אבל חיים ממשיך ישר, ושוב אני מחשב מסלול מחדש... "ישר... כיכר לפניך." הברונטית מתרפקת עליו. (ימינה..) מנשקת אותו בנשיקות מצלצלות שגורמות לחיים להתפתל ולדחוף ידיים לכיוון החגורה של המיני שלה. (שמאלה..??) והיא מגרגרת בהנאה. לא מכיר אותה, פעם ראשונה שהיא עולה לאוטו. דווקא האישה שאני מכיר, זו ששותפה למכונית הזו, יותר סקסית ממנה, אבל מה אני מבין בעניינים של בני אדם. (ישר..?) מה הוא עושה, לאן הוא נוסע? מרוב סיבובים התבלבלו לי האותות.

ואז הוא עצר. בחנייה די ריקה בשעות האלה של הבוקר.

מה זה המלון הזה, הוא זול מידיי עבור חיים שלבש תמיד חליפות יוקרתיות, ונסע במכונית נוצצת כמו זו.

הטלפון שלו מצלצל. "כן, מותק." הוא עונה בקול רציני. רציני יותר מהקול שעד לפני דקה ולא יותר, נשמע עליז וחייכני לברונטית המגונדרת. "אני נכנס לפגישת עסקים חשובה, את בבית? אתקשר אליך מאוחר יותר...?" הוא מנתק, ושותל נשיקה רטובה בשפתיה של האישה שלידו.

"מה היא מחפשת אותך מוקדם על הבוקר?" החזירה לו נשיקה לוהטת.

"חייב לענות לה ולשדר עסקים כרגיל, בובה." ענה לה בקול צרוד מתשוקה. "היא אשתי, זוכרת?"

הברונטית המהמה. והתנתקה ממנו בחוסר שביעות רצון גלוייה.

"אני נכנס, ניפגש בעוד חמש דקות." אמר לה במבט מצפה. "אל תשכחי לכבות את ה-GPS ולנעול את הדלתות. " הוא יצא, והדלת נטרקה חרישית.

חמש דקות אחר כך, שלחה יד מטופחת ולחצה על OFF.

תגובות