זה היה יום חמישי, מה שאמר שהיא הייתה שם, בבועת-הקיום של בית הקפה, מתרוצצת כמו בלרינת-החצר של הטירוף בין לקוחות, מאזנת משקאות ופרצופים על הצלוחית הרופפת של הזיכרון שלה. "אז שני אספרסו ארוך?" היא אמרה, ולשרה במטבח היא צעקה "אז את אומרת ששרון תבגוד בטג'י? אין שום סיכוי..."
"מקיאטו זה אספרסו פלוס שני שקל..." היא נאמה,
"אתה רוצה להזמין או סתם יושב פה..."
"אלוהים, תחליפו למשהו נורמאלי!"
זה היה לילה ארוך, משתרך ומתיש; יומיים של עבדות תמורת החירות של שאר השבוע.
האם כל הלקוחות מרוצים? האם יכלה לנוח לרגע? לא.
"מה איתך, ילדה?" היא שאלה בחורה צעירה שישבה על המעקה מול חלון-הראווה.
ולפתע הכול עצר.
משום שברגע שהצעירה הסתובבה להזמין, עיניהם נלכדו זה בזה, והמלצרית נשאבה לתוך הבורות השחורים הללו באופן כה מפתיע ומוחלט שכמעט ולא שמעה את ההזמנה. היה במנהרות הללו משהו עמוק ונוקשה עד דמעות, לא הבאסה הכללית, הצחנה שהמלצרית הכירה כה היטב, של כל אדם בכל עיר ובכל דקה, אלא עצב עמוק ואלים הרבה יותר, משאלה כנה שהכול ייפסק כבר וייתן לה לנוח לרגע. נדמה היה כאילו ההילה הכחולה הדקה סביב האישונים הללו אך בקושי מנעה מהן להתפשט ולשאוב את כל גופה, את כל היקום, אל המחסנים האבודים של השכחה.
"שוקולטה, כמה שיותר גדולה ודומה לסמוכתה, אם אפשר," ענתה הנערה עם חיוך שוקולד מריר.
"רק רגע אחד," דקלמה המלצרית את הדוגמה הידועה ופנתה אל המטבח. אבל במוחה זיכרון אחד שלא הייתה עתידה לשכוח.
אנה הביטה מהחלון, ובמוחה ריצדה המחשבה תפסיקי לעשות פוזות. גם-כן טיפוס של בתי קפה, את. גשם ניתח על האספלט של העיר בטיפות גדולות, מגושמות, בוציות, מין מטר ריקני ונבוב. פעימת-לב בכיס שלה העירה אותה לעובדה שמישהו, היכנשהו שולח אליה יד דרך האפלה, מתחנן לקשר, זועק מבעד לריחוק. אבל היא הרימה את המכשיר הזעיר וזה היה בכלל עמית. היא נאנחה.
"הלו," אמר עמית,"מה המצב?"
"תלוי בזווית," היא אמרה.
"כן, טוב, ווטאבר. תגידי, איפה את?"
אין לי מושג, אני לא יודעת, אני אבודה... נדמה לי שאני על סף תהום, על סך התהום ומתדרדרת!
"כבר שם," היא אמרה.
"אוך, ברצינות? אין לך מושג איזה פקקים יש פה, אני לא בטוח שאני אוכל להגיע..."
"זה בסדר. אין בעיה." הרי ממילא הפגישה הזאת הייתה רק ממלא מקום, רק סחיבה סיזיפית הלאה של רכבת שמעולם הייתה אשליה, רק ריקוד פזיז על פני החבל שנימתח על הקניון, ואין לי שום עניין בבחילה מקרוסלות בלתי-פוסקות.
"אני באמת מתנצל," הוא אמר, "יש פה פקק כבר שעה, וברדיו אומרים שזה לא הולך להסתיים בזמן הקרוב... מבחינתי הייתי יוצא מהבית קודם, אבל איך הייתי אמור לדעת?" טיפש. אתה חושב שיש לי עניין בתירוצים שלך? חזרנו לגנון? אתה חושב שאני לא יודעת שאותו פה נוזל-המתיקות שמדבר איתי עכשיו נישק אתמול בלילה את השפתיים שלה, שהידיים שאוחזות עכשיו בשפופרת החזיקו אותה אמש חזק-חזק אל הלב? הוא תמיד היה כל-כך טיפש. כולם היו כלים בשבילו, מושאים להנאה או תיסכול או חיטוטי-נפש, אבל מעולם לא בני אדם. ואיך היא יכולה בכלל לאהוב אותו.
"זה ממש לא נורא," היא אמרה, "ממילא הייתי חייבת לצאת. אתה יודע איך זה כשיורם חוזר הביתה, ההורים מתנפלים עליו בחיבוקים ונשיקות ואני הופכת לאוויר."
"אז סבבה."
"אז ממש סבבה. תעשה פרסה בהזדמנות הראשונה שיש לך."
"אני אתגעגע אלייך."
"גם אני אליך. ד"ש לגלית."
"אני אמסור לה. להת'."
"ביי. אני אוהבת אותך." אבל הוא כבר ניתק אחרי הטקס של החלפת-הפרידות, ולא שמע את המילים האחרונות.
וכך הדם התחל להיספג. היה שעון גדול ממש מעל הקופה, כחול, עם מחוגים בצורת ידיים שענדו שעונים נוספים, עם מחוגים בצורת ידיים שענדו שעונים נוספים, וכן הלאה עד המיקרוסקופ, וכל העיגולים המסחררים הללו הראו לאנה סלוצקי שהשעה עשר ורבע בדיוק.
עד חצות. סתם בשביל הדרמה המחורבנת. היא החליטה להעניק למציאות שעתיים מזמנה היקר, כמחווה מסוימת של כבוד, בטרם תעבור הלאה. והנה מה גיל ומה דיצה, השוקולוטה שלה הגיעה.
המלצרית הביאה את המגש, שכלל את הספל וגם שני עוגיות ופלייר, בחגיגיות הראויה, וכשאנה שוב הביטה בפניה לומר תודה, היא שאלה אותה אם היא בטוחה שהכול בסדר.
"מעולם לא אמרתי שמשהו בסדר," היא השיבה.
"את מחכה למישהי? אמא שלך אולי?" זאת הבגרות, חשבה המלצרית, שהורגת אותי. מה עושות עיניים של זקנה בפנים כה צעירות. זה היה יומרני מאוד מצידה, שכן אנה הייתה צעירה ממנה בחמש שנים בלבד, אבל אנחנו יכולים לסלוח לשגיאות כה דקות אני חושב.
"אני מחכה לחבר שלי," אמרה אנה, "אבל הוא לא יגיע."
"הבנתי. הבנתי למה את מתכוונת." והיא המשיכה להיות נבוכה כמה רגעים, עד שזקן שמנמן (אדם בשנות השישים לחייו, מקריח ומלבין בשני תנועות סותרות, מעשן קבוע, אשר כל משפחתו נספתה בשואה, קצין בצה"ל לשעבר, ממשיך לתרום מזמנו ואונו לארגון "פעמונים" גם אחרי הפנסיה, אם למישהו איכפת, וגם אדם שמאוד מעוניין במשקה עכשיו) צרח עליה ממעבר לבית-הקפה והציל אותה מהצורך בתגובה, ואנה נותרה לבדה עם הגשם הבוצי הבוצי בחוץ.
עכשיו היא הוציאה את מחברת הציור שלה, זו שנשאה עימה לכל מקום, וקראה את כולה, מהטיוטאות הראשונות עד לציורים הצבועים, המדוייקים, המלאים של ארבעת העמודים האחרונים. היא ספגה הנאה עצומה ממתיחה של ביקורת חסרת-פשרות על כל יצירה ויצירה וגם על הסגנון שלה בכלל.
יחסי גוף-ראש. כמה פעמים אמרתי לך לעבוד על יחסי גוף ראש? זה שאת, ספציפית, גוצה עד כאב לא אומר שגם כל הציורים שלך חייבים להיות כאלה.
ומה בכלל הקטע של העיניים? או שזה מָגמַה או שזה ריאליזם. השילוב מזכיר לי את באמבי.
או, הנה הסרטוטים מהתקופה שרצית לכתוב קומיקס. רק חבל שאין לך עלילה, נכון?
פה. בציור הזה. חיתוך גס של אדום וכחול. בצבעים סותרים צריך מעבר עדין, יא סבתא.
וסוס. לא יכולת להסתכל בתמונה של סוס לפני שציירת את זה? מה את, רמברנט או מישהו?
אבל עד מהרה גם זה נמאס עליה, כי חזרה על הפעולות האלה באופן יומי למדי, ובגלל הקולות המעקצצים בקצוות התודעה שלה שאמרו לה שאפילו מתיחת-הביקורת הזאת היא ילדותית עד מלודרמה.
בחוץ עשו עבודות בנייה. פועלי הבניין לבשו כובעים וחליפות בצבע כתום זועק, ואנה כמעט פרצה בצחוק. ההתכחשות הגסה הזאת לאפור החדגווני ששרר בלי הפסק בתוך ומחוץ לנשמותיהם של בני האדם. "לא!אנחנו דורשים להיות ססגוניים!"חמוד, אם כי מעורר רחמים.
היא תהתה מה היחסים בין הפועלים, אם בכלל, ומה הם היו חושבים על אלבר קאמי, אם בכלל, ואיך לעזאזל נראות הדירות שלהם, אם בכלל. הציבילזציה נבנת על הגב של העבד, בסופו של דבר, באחד מאלפי גלגוליו. השורש של כל יופי נעוץ תמיד בהקרבה הפולחנית הנשכחת של הכיעור.
היא ראתה ילד קורע שלט בלוח-מודעות, ובמבט מדוקדק ראתה שזאת הייתה מודעת אבל.
היא ראתה אדם שיושב ומנגן לתומו באורגנית, ועוברי-אורח חסרי רגישות שולחים לעברו מטבעות כאילו הוא לא עשה את זה בשם היופי הטהור.
היא ראתה חנות שעליה היה כתוב, "הכל ב-2 שקל!" ובין המילים, באותיות כמעט מיקרוסקופיות, הוסף "החל מ-".
היא ראתה גרר, והבינה לפתע שלכול אחת מהמכוניות שם יש סיפור, שכל אחת יוצרה בארץ רחוקה על-ידי אנשים מורעבים, הועברה לארץ ונקנתה בכסף שהושג בעמל, שירתה משפחה שמחה או מדוכאת או סתמית ולבסוף הפיחה את נשמתה. כל אחת ואחת.
היא ראתה מישהו נותן מטבע לקמצן, ואז מהרהר לרגע, אומר לו שהוא טעה בחשבון ומבקש חצי חזרה.
היא פיהקה.
מה גיל ומה דיצה, עכשיו השוקולטה שלה נגמרה. אבל הלילה כבר לא איכפת לה מכסף, נכון? היא תכננה להזמין הפעם קפה וינאי, בשביל הגיוון המזופת אם לא בשביל שום דבר אחר, וחיכתה שמישהו מהצוות יחלוף על פניה שתוכל לשלות אותו, וניסתה לצותת לשיחה של שני מבוגרים שישבו לידה על מיקומו הנוכחי של ג'.ד. סלינג'ר אך לא הצליחה לשמוע כלום.
השעה הייתה 10:49. במה לעזאזל תעביר את הזמן.
זה היה הרגע בו בן מורייס נכנס לבית-הקפה, הביט סביבו בתימהון של מי שזה עתה התעורר או נולד וניגש ישר אל הקופה להזמין.
היא הבחינה בו בהשתקפות על חלון הראווה, ולכן ראתה רק את גבו, והייתה בטוחה שהיא מדמיינת. היא אמרה לעצמה, נפלא, עכשיו גם החושים שלי בוגדים בי, אבל אחרי שהקופאית הסבירה לו שאם הוא לא רוצה טייק-אאוט שישב וכבר ייגשו אליו הוא הסתובב וצווח "אנה!" והיא מחקה את ההערה מהפרוטוקול.
"מה המצב?" היא הסתובבה אליו. אפילו קמה בתנועה דמוית-קידה.
"אלוהים, יש לו טריקים מעניינים," הוא אמר.
"למי?"
"לאלוהים, אלא מה? כמה זמן לא ראיתי אותך! חשבתי שאת גרה בבאר-שבע?"
"כן. אני פה שוכרת דירה."
"איך זה?"
"חייבת להשלים בגרויות. או להתקע עם ה51 ממוצא ההוא."
"אויש. בהצלחה." הוא נטל את החירות להתיישב לידה, והיא משכה באופן לא-רצוני שני סנטימטרים ימינה.
"מה הסיכויים," הוא אמר לה, "אנה סלוצקי... לא ראיתי אותך מאז היסודי..."
"כן, מה הסיכוי."
"פגשת מישהו מאז?"
"אני עדיין בקשר די רציף עם לאה חדד." הבתאמאשלה הזאת...
"ואללה? מה שלומה?"
"לא יודעת. השתגעה קצת. הצטרפה לניו-אייג' או משהו."
"מביאה הביתה גבישים? מורידה את הנשמה של החתול המת שלה?"
"אני יודעת?"
"ומה איתך?"
"אוך. מסתדרים. לימודים וכאלה. כאילו אני לא עושה את זה שתים-עשרה שנה."
כשהמלצרית אכן הגיע אליו היא שאלה אותה, "זה החבר אליו התכוונת?"
"לא," השיבה, "זה סתם אחד."
בן הזמין משקאות עבור שניהם.
אחרי שהמלצרית התרחקה, הוא שאל אותה, "איזה חבר?"
"אחד."
"לא, באמת? איך קוראים לו?"
כי זה עניינך, נכון? "עמית יצהר."
"מבאר-שבע?"
"כן, מכירים עוד מהגנון. התחלנו לצאת לפני שנה..."
"חמוד?"
"חבלעלהזמן."
"ספרי לי עליו."
"עזוב אותי."
"אין לך שום דבר להגיד על –"
"עזוב."
למה יש אנשים שפשוט לא קולטים רמזים?
במקום להגיב היא לקחה לגימה עמוקה מאוד של קפה וינאי, הניחה את הגביע ושתקה בחן. הוא חיקה את המהלך, אולי כדי למנוע פדיחה, אולי מתוך היסח-דעת. אחר-כך הוא אמר לה, "קרה לי דבר משונה כל-כך בדרך לפה."
כולי נפעמת ונרגשת לשמוע.
"הלכתי לי ברחוב, הגעתי לצומת וחיכיתי שהרמזור יתחלף לירוק. ממולי ראיתי נער אחר, בערך בגילי, שהזכיר לי נורא מישהו. אבל לא יכולתי להיזכר מי." הוא עצם עיניים לרגע. "לא, אני עדיין לא יכול להיזכר. בקיצור, המכוניות עברו אותנו, מטיחות עלי מימי השלולית, ואחרי שהזמן נעשה כמעט לכלא האור התחלף. רק הנה הקטע –הוא נעלם."
"מי?"
"האור. הנורית של האיש הירוק הייתה הרוסה. האיש האדום נעלם, אבל לא הופיע במקומו דבר.
"והמכוניות עצרו, וזה מולי התחיל לצעוד, אבל אני הייתי נטוע במקום. כאילו אסור לי לחצות עד שהוא יופיע."
"חצית?"
"ברור, כולם בסוף חוצים. אבל רק אחרי שהאיש האדום שוב הופיע ושוב נעלם. הבנתי שזה מה שיש. שרדתי עם זה. בכלל, ראיתי פעם בשדרות הנדיב רמזור שהאיש הירוק שלו היה כולו מעורבב. יותר גוש מאיש. זאת הייתה יצירת-האומנות המדויקת ביותר בה נתקלתי."
היא שתקה למשך די הרבה זמן. "יש גם את הרמזור ההוא בבקעה. זה שמצויר עליו חיוך."
"כן. אבל האיש האדום תמיד אותו דבר, שמת לב לזה?"
"ראיתי היום ילד תולש מודעת-אבל מהכביש. למה לעזאזל שמישהו יעשה כזה דבר?"
"באמת? מוזר." הוא חשב. "רגע, מה היה השם?"
"לא זוכרת, משהו עם הרבה ז' ומ'..."
"זבולון אורלוזורוב, אולי?"
"כן, נדמה לי."
"הוא לא מת. הרופאים קבעו לו מוות והמשפחה ישבה שבעה וכל זה, ובאמצע הלוויה אחד מנשאי המיטה שם לב שהחזה שלו מתחיל לעלות. זה בכל העיתונים. אין לי מושג איך לא שמעת על זה."
"ואני הייתי בטוחה..."
השעה הייתה 11:06.
בן מורייס היה ילד נמוך, רזה, בעל פריפריה מגודלת. לדבר איתו הייתה חוויה יוצאת-דופן, שכן היו לו תנועות-גוף קיצוניות, מין טילטולים לא רצוניים בכל רגע. היה לו גם חיוך נסוך על הפרצוף, ולא משנה באיזה תנאים. החיוך יכל להיות מבודח, יכל להיות מהורהר, יכל להיות מאושר ויכל להיות ציני, אבל הוא תמיד היה שם, תמיד מתוח כלפי מעלה.
וגם, והנה תוספת שלא הייתה שם כשראתה אותו לאחרונה חמש שנים קודם, כיפה ענקית, גדולה מהקרפפת ומהודרת בגוונים הנועזים ביותר של ירוק וכתום וסגול, נצנצה על ראשו.
היה נראה כאילו נוח לו בכל עור. הוא יכל לדבר על כל נושא, להמצא בכל מועדון שחוק או תהום עמוקה או טירה נוצצת, ותמיד להראות כאילו הוא שם, כאילו טוב לו. רחפן ריאליסט. וואטאבר.
"עוד לא אמרת לי מה אתה עושה פה," היא אמרה.
"באתי לפגוש אותך."
"נו, באמת."
"באמת. עברתי בסביבה; יש לי עכשיו גימלים והלכתי לבקר את סבתא שלי בירושלים, והייתי בדרך לתחנת אוטובוס לתפוס קו 28 לדירה של ההורים שלי, כשלפתע המחשבה 'אולי אני רוצה קפה?' פלשה לתוך המוח שלי. נעתרתי לה בגלל הגשם הנוראי הזה."
"הוא באמת גרוע כמו שהוא נראה?"
"הוא יותר גרוע. הוא בכלל לא רטוב, הוא מלוכלך. מי שמע על גשם דביק?"
היא לא ענתה לו.
"ואת מחכה לעמית?"
"חיכיתי, כן. היו פקקים בדרך מבאר שבע והוא נאלץ לחזור."
"מוזר, בדיווחי התנועה לא אמרו כלום."
"כן. מוזר." ממש מתמיהה, הייתי אומרת.
"רוצה לקרוא שיר שכתבתי?"
היא לגמה קפה.
"כי אני חייב לרוץ שנייה לשירותים."
משלא ענתה הוא הוציא נייר מקופל מהכיס שלו, הניח לפניה וצעד משם.
המחוגים המשיכו לתקתק. היא התעלמה בהפגנתיות מפיסת הנייר שלו. רק לפני חצי שעה אמרה מעולם לא אמרתי שהכול בסדר כשחיוך נסוך על פניה, והיא לא מתכוונת עכשיו לתת לכל עובר-ושב לחדור אל תוך נפשה.
היא הולכת להמשיך לשתות כאילו הוא בכלל לא היה שם. להיות לכודה בתוך הבועה של עצמה.
באמת באמת.
היא הביטה לצדדים בחשדנות ואז פתחה את הנייר. כתב ידו היה גדול, מסורבל, מסולסל; כל האותיות שלו נראו כמו ס'. הדף היה צהוב, משרדי, והעט היה כחול עמוק, נועז. הכתב הגדול מילא את הדף כולו.
אולי הנשמה אינה כוכב פלאי
שממיליון גורמים סמויים מחוברת
אולי היא מתפנקת כשמלטפים אותה ברוך
אולי כששוברים אותה היא נשברת
אולי ההמונים הפוסעים על הכביש יום ויום
לא יודעים שהם טוחנים את הרחיים
אולי הם סבורים שרק הם מיוחדים,
שלא כולנו יחדיו במטבחיים
ואולי ניתן לרפא במילה
ונשמות כמו מילים מותר לחרוז
ואולי אנו מסתחררים על פי התהום
ויש לנו רק בעצמנו לאחוז.
"אהבת?" היא נרתעה אחורה; היא תכננה לקפל אותו שוב לפני שבן יחזור.
"הוא יפיפה," ענתה. "מקסים, מופלא, מרהיב, כביר, נוצץ וגאוני." אני לא רציתי ש–
"תודה," הוא חייך. "מה שלומנו?"
"פסעעעעדר. כמו תמיד."
הוא התיישב שוב, רגל על רגל, הצידה על הכיסא לצד שלה עד שרגליו השתפשפו בשמלתה. לא נראה היה שהוא מבחין בכך.
"זוכרת בכיתה ז'? כשהיינו ממנים אותך כל פעם שרצינו להתנקם במורה? ופעם אחת הדבקת לה קרפדה מתה על המחק של הלוח, וכל המעיים שלו נמרחו על –"
"זה היה כלום," היא ענתה. "זוכר כשדוד רוטמן הזקן הוסיף עוד שיעורי משפטים ביום שלישי, ולכל הבנים היה אימוני כדורגל? וגייסתם אותי למבצע מיוחד, והתקשרתי אל כל מי שהכיר אותו, אשתו והמזכירה שלו וכולם, וכולם אמרו לו כל הזמן שהוא שכח פגישה איתם או את היומולדת שלהם או להתקשר? המשכתי את זה חמישה שבועות. כולם שיתפו פעולה כי סיפרתי להם סיפורי-זוועה וגם כי הייתי כל-כך משעשעת. והוא כמעט בכה בפנינו כשהודיתי שזו הייתי אני."
"או כשנעלת את השירותים של המורים ל24 שעות. עם רבקה בפנים."
"מי אמר לך שזו הייתי אני?"
"אוי, באמת. את יודעת, תמיד תהיתי לעצמי, מאיפה לעזאזל האומץ לעשות את כל זה?"
"לאיודעת. אני מניחה שאמרתי לעצמי, אם אני אמות מחר, אני רוצה לפחות לעשות משהו מגניב קודם. לא הייתה סיבה לפחד כי כל המטרה הייתה לחוות כמה שיותר חוויות, לא משנה לאיזה צד. לעגתי לגורל, עכשיו כשחושבים על זה."
"היית תותח. הסקסופון המובהק של המיקרוקוסמוס הכיתתי."
היא חייכה. "ימים טובים."
"ועכשיו מה את עושה? המשחק שלך עם הגורל נמשך לאפיזודות חדשות?"
"חה. כן, בטח."
"יכול להיות, למה לא?"
"מה אני אגיד. החיים הפכו לממשיים. נהיו פחות ופחות דברים מגניבים לעשות."
והכול נהיה לאפר...
היא ניסתה לחשוב על משהו, איזה אירוע שממש ירשים אותו, סיפור בו היא תפסה את החיים בקישקס, אבל הודהמה לגלות שלא היה כלום. מאז היסודי לא עשתה שוב דבר בעל ערך ספרותי כלשהו. אל מול עיניה צפו הרמאויות שלה בבגרויות, השיחות המיניות להפליא עם עמית, ההימורים הקטלניים שלה עם חבריה, שני הפעמים בה איימו עליה עם סכין, הכדוריות. אבל זה היה כלום. אפר ואבק. כל אלו היו טוויים מראש.
"התבגרתי, זה הכול."
"אני מזמין עוד כוסות."
"עכשיו תורי."
"נו, באמת, תני לי להיות ג'נטלמן."
"שום פנים ואופן. עכשיו תורי."
היא ניגשה אל הדלפק אבל עשתה עיקוף דרך השירותים כדי להתקשר לעמית. ועכשיו, בלי סיבה, הדמעות בהם נלחמה מלחמה כה עיקשת למשך מי יודע כמה שנים התחילו לזלוג, לזרום, לשצוף. זו לא הייתה היא. היא הייתה אמורה להיות קשוחה, חזקה, מאוזנת. אחת עם כל האופל והשחור והכאב, לא לעמוד מהצד השני של המתרס, לא להראות חולשה או שהם יאכלו אותה בו במקום. היא בכתה כמו תינוקת.
אחרי שמונה צלצולים נאמר לה שהגיע לתא הקולי של.
היא כבר ידעה. הם כבר היו ביחד, גופים מותכים. הוא בכלל לא שמע את הצלצול.
"עמית," היא השאירה אחרי הצפצוף, "אתה חתיכת הבן-קרפדה הגדולה ביותר שהיה לי את העונג לפגוש מאז ומעולם. אתה מוצא נשמות, מוצץ אותם עד כלות ומשליך את השאריות לביוב. בשבילך הכול משחק, כולם רקדנים, העולם הוא נכס בלעדי של רצונך השרירותי. אני יודעת שאתה עם גלית. ידעתי את זה עוד מהפגישה הראשונה. אתה יכול להפסיק לנסות ללכת על החוט, בשם איזשהו אליל או ברירת-מחדל של נימוס; המשחק נגמר הערב. ואני יודעת שלא ממש, אולי ממש לא איכפת לך מה יקרה לבסוף עם הגוף הזה שביקרת בו או הנשמה שלי שהצצתה לתוכה. אבל רציתי רק שתשמע את זה, פעם אחת, לפני שאתה כובש את העולם והולך לקבר: אתה חתיכת בנקרפדה שלא מהעולם הזה."
היא צעדה אל הקופה להזמין, ושלא יקשקשו לה על שבי וניגש, מרגישה בעת ובעונה אחת הרבה יותר טוב והרבה יותר גרוע, כמו אחרי הקאה. אבל השעה התקרבה; שום דבר כבר לא שינה.
"מה זה היה?" שאל אותה בן.
"מה מה היה?"
"את נראית אחרת. כאילו חנקת שדון."
"אה, זה, פשוט חנקתי כרגע שדון."
היה לו מבט כה מבין בעיניים, שלרגע אנה האמינה שהכול אכן עבר.
"כבר הרבה זמן לא קראתי שירה," היא אמרה לו.
"כבר הרבה זמן לא כתבתי," השיב. "למעשה זה השיר הראשון שלי. אין לי מושג מאיפה הוא הגיע."
"אה, פעם הייתי קוראת שירה המון. גם כותבת. הייתה מוציאה לקטי שירה מהספרייה ומחזירה אותם אחרי יומיים, והייתי גם מבינה הכול. בסוף קיבלתי 62 בספרות, כי הבוחן לא ידע מה זה החומה הרביעית נדמה לי. היום אין כלום."
"הגיע משהו במקום? או שנותרת ריקת-ידיים?"
"ציור, קצת."
הוא התחיל להתנדנד קדימה ואחורה. זה היה כזה מעצבן. איך הוא יכל להיות כל-כך שם, להקשיב בצורה התמציתית ביותר של המילה, ובכל זאת להעניק את התחושה שהוא עסוק בו-בעת בדברים שונים לחלוטין?
"יש לי המון חורים בציור. אני צריכה לבחור אם ללכת לחוג או לפרוש מכול-וכול. כנראה השני כי אין לי שום כישרון. התחלתי לשרטט לפני איזה חצי שנה, ובהתחלה הלך טוב, אבל כשניסיתי להעלות רמה –"
"למה עזבת את השירה מראש?"
זה פשוט שתמונה יכולה להיות רק קיום, בלי מהות, אבל המילה חותרת לנצח אחרי המיסתורין האחורי של הוילון ואני, בידיעה שאין שם כלום, בידיעה שהושגה אחרי שהייתי שם וראיתי רק בור גדול ושחור, לא מסוגלת לסבול את הנואשות והסרבול של החתירה... ותמונה היא רק חומר, רק מה שהיא, ואפילו ככזו היא זיוף.
"לא יודעת."
המשקאות הגיעו.
"הנה, תראה את הציורים שלי." היא הושיטה לו את החוברת השחורה.
הוא דפדף בה ומדי פעם זרק את ההערות הברורות מאליהם, כמו, "וואוו, מדהים!" או "המשחק של האור והצל..."
ואז הגיע לסרטוטים שלה לקומיקס ובאמת התחיל להתלהב. הוא שאל אותה שאלות על הטכניקה, על מקור ההשארה, וניכר היה שהוא מבין על מה הוא מדבר. "חשבתי הרבה זמן לכתוב קומיקס מגמה. יש לי עלילה לא רעה, אני חושב. זה על שני אנשים שנתקלים יום אחד ברחוב, ופתאום כל הזיכרונות של אחד מתחילות לעבור לאחר. וכל אחד שוכח מה שהאחר מגלה; והם מנסים לתאם פגישה לפני ששניהם ימחקו לגמרי. אבל אין לי מי שיצייר. אולי את רוצה לעבוד על זה ביחד? אני חושב שהסגנון שלך מתאים. העיניים של הדמויות שלך ממש חזקות."
והיא חייכה.
והיה אסור לה לחייך.
"האמת," היא אמרה במקום להשיב לו, "היא שאני לא מרגישה בסדר בכלל. כבר כמעט שנה שאני לא מרגישה בסדר."
הוא לא אמר כלום. הקשיב. יתברך האל שבשמים, הקשיב.
"זה התחיל מההורים שלי, אני חושבת, שרצו להתגרש. אבל בעצם אני לא בטוחה. יש כל-כך הרבה סלידה בבית שלי, ואחותי הצעירה ג'ני מתפרצת בדמעות כמעט כל לילה, ואין לנו כסף לפסיכולוג..." היא עצרה כדי לחשוב. "אני לא יודעת אם זה מתחיל מהבית. אולי זה עמית. אולי הכול. כל האנשים מסביבי כל-כך מזוייפים, לא מבינים כלום, עושים פעם דבר אחד ופעם דבר שני ואין שום... נו, אתה יודע למה אני מתכוונת..."
"יעוד?"
"לא! אין שום סיכוי שמישהו יקשיב. אין שום סיכוי שמישהו יבחין כשנגיד קורעים מודעת אבל מהרחוב. ניתנות לנו שמונים שנים במתנה, מי יודע מאיפה, מי יודע לשם מה, ועולם כל-כך עצום שאנחנו לא מבחינים בו בכלל! אי אפשר בכלל לתפוס את כל מיליון הקישורים הפנימיים, אבל אנחנו לא מקשיבים לקולות של הגלגלים, לא מנסים אפילו לשמוע, סתם חיים מתחת לזרם ואז כבים..."
שתיקה.
"אני הייתי בצד השני של הוילון, אתה מבין? הייתי שם וראיתי שאין כלום. חזרתי קצת פחות."
"לקחת סמים?"
"התעסקתי איתם קצת. פה, שם, אתה יודע. טוב, אולי יותר מקצת. הם לא עוזרים בכלל. ההזיות תמיד רדפו אחרי לכל מקום –"
"למה התחלת עם הסמים?"
"כי השירה לא הספיקה. הפילוסופים לא הספיקו. הייתי חייבת להיות שם, לראות."
"אני לא חושב ככה. אף אחד לא נכנס לשם מאידיאל. הם נכנסים לשם מיאוש."
איך לעזאזל ניתן לקרוא נפש כמו ספר –ומאיפה הוא בכלל נחת עליה, הבנאדם הזה, עם שערו החום הפרוע והמילה הנכונה בקצה לשונו?
כבר לא היה לה שליטה על קצב דיבורה; המילים יצאו מעצמן, אלה שחיכו זמן כה רב בכניסה, והיא אמרה לו, "הם פשוט המשיכו." היא התחילה שוב לבכות. "זה מה ששיגע אותי. פשוט המשיכו. הרעשים הקטנטנים של כל האנשים הקטנטנים שטיפשים יותר ממני, הדרישות הנוקשות של אל היומיום, התביעות המטורפות שתחתום פה ותתרום לשם ותקנה מסך פלזה 72 אינץ' הכי חד טושיבה... הייתי צריכה שקט ליום. יום אחד היה מספיק. הרעש לא נתן לי לישון."
"אנחנו מקריבים את עצמנו על מזבחו של אליל היומיום."
"אבל לי כבר לא היה כוח לנסות לא להרים את הסכין."
כשהיא הייתה בת שלוש בנתה מגדל-קוביות. אמא שלה אמרה לה, כמה שזה יפה! ואז סידרה אותם במקום לקראת האורחים. כשהייתה בת ארבע שמעה את אביה אומר, תעופי לי מהעיניים, יא אשכנזיה! לאימה, ואז אוכל ארוחת-ערב. כשהיא הייתה בת שש ראתה את שכנה הזקן נפטר. הוא היה נותן לה סוכרייה בכל פעם שדקלמה ביאליק. הוא מת והילדים שלו לא באו אפילו לקבור אותו. הוא היה הסמל שלה לרוויה וביטחון, אבל הוא לא יצא מהבית ב6:25 כפי שתמיד נהג, והיה לו אור בחדר, ורק אחרי שלושה ימים מישהו שם לב. כשהייתה בת שבע ראתה שלושה ילדים מרביצים עד זוב דם לילד רביעי, ואמרה להם שהשם אמר שאסור, אבל הם בכלל לא שמעו אותה. כשהייתה בת שמונה ראתה את שלומי סעדו, המורה להתעמלות, בוכה חרישית. היא שאלה אותו אם הכול בסדר והוא אמר לה לנסות לא להרים את שני הרגליים ביחד כשהיא קופצת בחבל. כשהייתה בת עשר כתבה שיר, ואביה זרק אותו לפח, ואמר לה שתעשה שיעורי-בית. כשהייתה בת חמש-עשרה עמית הפציר בה שיכנסו למיטה, וכבר לא היה בה כוח לסרב.
"יש לי חברים עלובים," היא אמרה לו, "בהשלמה של הבגרויות. כולם נרקומנים או זונות, לחלקם הגודל תיקים פליליים, ואני משתגעת איך שהם בני האדם הטובים ביותר שאי פעם הכרתי. מדהימים, אחד אחד. אם רק הייתי יודעת –"
השעה הייתה 12:01.
"תסלח לי שנייה," היא אמרה לו, ומיהרה לשירותים.
רוכנת מעל האסלה היא צווחה כמו חיה פצועה, צווחה אחת, שנים, שלוש ואז דממה. צווחה על זה שהיא מחוייבת להמשיך, למרות כל הקוצים הקטנטנים בכל איברי גופה; מחויבת להמשיך משום שלא יכלה להפסיק עכשיו, אחרי האור. צווחה משום שרצתה לכלות את עצמה, שם באותו היום, משום שחשבה ולו לרגע לוותר על כל התינוקות והבניינים והזריחות. צווחה משום שמאחורי כל פגמי המשפחה שלה, האבא שצורח ומשקיט כמו פנדלרום, החייל שמתנהג כמו תינוק בן חמש, הילדה שמפתחת תלות לכל תרנגול שזז, משום שמאחורי כל הפגמים הללו ומאחורי כל עובר-ושב ברחוב וכל הפקידים והמלצרים בהם נתקלה וכל הגשם הבוצי והשמש המסנוורת היה כזה יופי, כזה יופי מנצנץ, ממש בהישג יד, ממש במרחק נגיעה, וכול מי שנולד אי פעם היה פשוט ערל ואטום מכדי לגעת בו.
ועוד אנקה לסיום, משום שהיא הגיעה כל-כך רחוק, נהייתה אישה כל-כך זקנה ובת-אלמוות בתחכום צולב עד לב רקיע, רק כדי לגלות שמבפנים כולנו תמיד תינוקות, כולנו קודם-כל רואים, וכך טוב וכך חייב להיות.
היא רוקנה את כיסה, את כל תכולתו, אל תוך מימי השירותים. זה המקום של כל זה; הבית הרשמי של הבלתי-רצוי. היא רוקנה את כיסיה ואת דמעותיה וניסתה להקיא.
בן, שלקח לו רק רגע אחד להבין שביטחונה הממשי חשוב מזה הנימוסי, התפרץ לתוך התא, ואמר לה, כמעט זעק, "הכול בסדר?"
היא הורידה את המים, צפתה בכדורים הקטנטנים והורודים שנועדו להיות בדיוק באותה שעה בתוך גופה, הכדורים שהיו יכולים סוף-סוף לתת לה לישון, מתערבלים סחור-סחור ויורדים, יורדים, יורדים, הקשיבה היטב לשצף המים הגועה שבישר שזהו, זה נגמר, מעתה אפשר לחזור בעדינות אחורה. היא נתנה למציאות שעתיים, והמציאות עשתה בהם שימוש טוב. אלוהים שלח לה מלאך-לוויה. אולי בכל זאת יש אלוהים.
היא הביטה במים עד שהם גמרו את הסופה שלהם, עד שהם שבו לפלוט שכבה כחולה חדשה של רעננות, והכדורים שלה, הכדורים שהיו ההפך ממנה, נסחבו לעד במורדים שמתחת לעיר השפויה, הרחק מאור השמש. חיכתה את כל הדקה-פלוס של הנהימות של מיכל מלא. ורק אז היא הסתובבה אליו.
"עכשיו יותר טוב," אמרה.
