חוץ מאור כחול שבקע מה-CD יחד עם השירים שהרעידו את חלל המכונית, נראה כאילו ה"חמסה" שהייתה תלויה במראה הקטנה, קיפצה והתנדנדה בטירוף אחוזת אמוק. נקודת רעש מפוצצת אוזניים ריחפה לה על הכביש המהיר באיילון צפון. ("חישוב מסלול מחדש, להגעת היעד נא הקש...") בקושי אפשר היה לשמוע בתוך הטרנס הזה, בקושי אפשר להישאר שפוי כשהמוזיקה הולמת בקצב מונוטוני באוזניים. כל כך דומה לו הילד, וכל כך שונה. אותן עיניים, אותן הבעות פנים, מי היה מאמין שזה הבן של חיים. עם העגיל שהיה צמוד לו באוזן, ועם החולצה הצמודה שהבליטה שרירים וכתפיים רחבות. ("בעוד שישה מטרים- פנה ימינה בכיכר.") היו לו לחיצות תקיפות, מזכיר קצת את הלחיצות מלאות הביטחון של חיים. עידן – הבן יקיר לי!
בכל יום חמישי בערב נסע לגילת, מסלול די מוכר, אקזוטי משהו. רמזורים מוארים ותנועה ערה בפקקים שאופייניים לשעות הלילה. כמעט בלי סיבוב מיותר, חוץ מהפנייה לרחוב סירקין. שם תמיד התבלבל ונכנס במהירות של שבעים קמ"ש בדרך עירונית, ונאלץ לחזור בצומת חזרה. ("מחשב מסלול מחדש...") זה בגלל ששמות הרחובות היו זהים, סירילין וסירקין. סירילין - היה חבר וועד הפועל הציוני. ונמנה עם מייסדי התאחדות הציונים הכלליים. נבחר לכנסת הראשונה וכיהן בכנסת עד סוף כהונת הכנסת השביעית. ואילו סירקין - היה הוגה דעות ואחד מאבות הציונות הסוציאליסטית, שלמד פילוסופיה ופסיכולוגיה והיה פעיל בתנועת "חובבי ציון". מה עוד שהשתתף בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. שני אנשים גדולים, פשוט היסטוריה. הם בטח לא הכירו את המוזיקה המפוצצת הזו, ששם הלהקה נשמע כמו שם של מחלה. ("כיכר לפניך...") וספק אם עידן הבן יקיר לי, הכיר אותם.
עידן- הבן יקיר לי עצר, וזמזם בזיוף יחד עם המשוגע הזה ששר מעמקי הדיסק. עוד מעט הבובולינה תיכנס, ובינתיים הוציא סיגריה. "save my destiny to hell גרררר... גרררר..." זימר בקולי קולות.
"היי, בייב..." היא נכנסת, יחד עם עננת בושם נעימה. מתקרבת אליו במה שנראה כמו ערבוב שפתיים אלה באלה. "חיכית לי הרבה זמן?" שאלה.
"לא." גיחך עידן- הבן יקיר לי. החזיר את הסיגריה לקצה השפתיים, והתניע את המכונית. "לאן נלך?" מצמץ בעיניו כשעשן ריחף בין ריסיו, והבובולינה צחקקה, "נלך לים, יש שם דיסקוטק חדש." שלחה יד אל ירכו.
"ג- י- ל- ת.....!!" התפתל. "שנחתוך הביתה במקום דיסקוטק?"
מרוצה מעצמה היא צוחקת. "לא, בייב. יש לי רעיון טוב יותר. "
"איפה זה הדיסקוטק החדש...?"
"ליד הים." ענתה ולקחה ממנו את הסיגריה, מעשנת לתוכה את הניקוטין החזק. "אההה.... יש לך GPS." מלמלה ספק שואלת, ספק מתפעלת. "איזה מגניב!" התלהבה, ואילו היתה מחוץ לרכב, בטח היתה רוקדת בשמחה. שלחה יד מטופחת ומעודנת, לחצה פה, ושם. (מה הקטע שלה, חסרו לה צעצועים בילדות? חישוב מסלול מחדש... חישוב מסלול מחדש... חישוב מסלול מחדש... אוףףףףף!!) "וואיי, הוא ממש יודע את המסלול?" צחקקה, "בוא נבלבל אותו." הציעה, ולחצה. (כיכר לפניך, בעוד עשרים מטרים...) בלונדינית אמיתית, אני אומר לכם. ועידן -הבן יקיר לי, מבסוט כשתוך כדי זה שהיא לוחצת היא רוכנת, וכל הנוף הבלתי מעורער מציץ לו מול הפנים. אחחח, כמה שהיא יפה עם החולצה השקופה הזאת. (מסלול מחדש, סע בדרך עירונית, בעיקול שמאלה...)
"אאוץ', מה זה?" נזעקה לפתע, ושינתה תנוחה כמעט אקרובטית. "משהו נתקע לי בישבן." התפלצה, ועידן צחק. ("ברמזור, ימינה... ימינה... י- מ- י- נ- ה !!!") מה קורה לבחור? לא ראה ישבן מימיו? אכן, הורמונים שוצפים ומשתוללים, ו... אוהו... מה הוא עושה?
("תשעים קמ"ש בדרך בינעירונית.") הבובולינה הושיטה לו את כף ידה הפתוחה, "ת'רואה?" שאלה.
(היי, היי, היי.... עיניים בכביש!! שים לב למכוניות שחותכות משמאל!) "מה זה?" שאל הבן יקיר לי, "של מי העגיל הזה?"
"עמדתי לשאול אותך." גיחכה. "אתה לא יוצא עם בנות אחרות, נכון?" היא בוהה בו, מחכה לתשובה, והאפר של הסיגריה נוטה מעט הצידה, מתנדנד בצורה מסוכנת, ומאיים ליפול על המושב.
"השתגעת?!" (כיכר לפניך.) עידן פנה שמאלה ברחוב הומה אדם, והתקרב לשפת הים, לכיוון אורות הניאון של הדיסקוטק. "גילת, תיזהרי מהאפר, זו המכונית של אבא שלי, זו תהיה הפעם האחרונה שהוא ייתן לי את המכונית אם אלכלך אותה. (להגעת היעד פנה ימינה וימינה.) וחוצמזה, איזה שטויות יש לך בראש, העגיל בטח של אמא שלי."
גילת נצמדה אליו עד כמה שידית ההילוכים אפשרה, "אמרתי לך שאני אוהבת?"
"יה, בייבי!" (ישר! ישר... ישר!! לא עברנו את היעד המבוקש??) "שימי את העגיל בתא הכפפות, אמא שלי בטח תחפש אותו." (ומה עכשיו, לחשב מסלול מחדש?)
עידן עצר בחנייה החשוכה, וכיבה את המנוע. "נוותר על הדיסקוטק?"
גילת חייכה כמו חתולה שליקקה ברגע זה שמנת. פרמה כפתורים מהחולצה, ורגע לפני שהזמינה אותו בלחש, "כמובן שנוותר." התרומם לעברה בחיוך. בדיוק כששפתיו נחו על צווארה הענוג, צלצל הנייד שמחובר לדיבורית. הוא התעלם מהצלצול במכוון, והמשיך לגשש בשפתיו, מטה לכיוון המחשוף של חולצתה. "אוףף," גנחה גילת. "דווקא עכשיו." מלמלה באכזבה כשהצלצול לא פסק.
"הלו!" ענה בקול צרוד תוך שהוא מלטף בחושניות מתחת לחולצה של גילת.
"חיים, מותק." קול מצחקק ולא מוכר בקע מהדיבורית. "העגיל נפל לי באיזשהו מקום באוטו, תחפש אותו לפני שאשתך תמצא אותו לפניך."
עידן קפא. "מי זאת?" ידו נעצרה מתחת לחולצה, וגילת בהתה בו בחוסר הבנה.
"חיים?" קולה של הלא מוכרת היסס. "חיים, זה אתה..?" גווע הקול כאילו הכתה בו ההכרה.
"לא, זה..." בלע גוש מחניק מגרונו. "זה, עידן..." נשמע קול ניתוק. "הבן שלו..." ענה לחלל.
דממה ארוכה השתררה במכונית. "מה זה היה?" שאלה גילת.
"לא יודע," משך בכתפיו בדאגה. "מה שזה לא יהיה, זה לא נשמע הכי טוב."
