1. היא לא זכרה את הרגע המדויק בו הבינה שהחיים שהם לא מה שתמיד נדמה היה לה. האם היה רגע כזה או שמא היה זה מקבץ רגעים בהם חשה החמצה, צביטה בלב וחרדה שמא זה כל מה שיש. זכרה שרחל כתבה פעם: "וזהו? רק זה? ואל זה לשאת עיניים כלות... זה... ותו לא..." לא היה לה ברור למה התכוונה רחל בכותבה את המילים הרכות קשות הללו אבל הרגישה כבר אז, את מצוקתה של רחל הדחויה התוהה בקול אם התוצאה שווה את הכול...
הרבה שמחת חיים יש בה, כך אמרו לה בכל אשר פנתה ועשתה. אור של חיות בעיניים, זיק של שובבות. והיא? חשה ריקה מכל תוכן, מטלטלת בינות לפחדים, נחלצת ממשברים ומתענגת על רגעי שקט, שגם אם שלווה לא הייתה בהם, לפחות הסערה הרפתה מהם.
זכרה שהיה בה רצון גדול לחיות – פעם לפני זמן לא רב, זכרה איך ידעה תמיד שנטילת גורלה בידיה הוא לא דבר שיש ביכולתה לעשות, עד שגם את הגבול הזה חצתה.
היא נמצאת בעולם שכולו טוב, ורע לה. אמורה להיות שלווה, לצפות על הדברים מלמעלה ואין ביכולתה. נקרעת בין התחושה שאולי יכול וצריך היה להיות אחרת ובין הידיעה שמה שהיה הוא שיהיה ואין ביכולתה לשנות, להזיז, לקדם.
הרבה כוחות יש בה – כך אמרו לה כל אשר פגשוה. היא חזקה, היא תתמודד ותצא מכל העניין מוחזקת עוד יותר, עם יותר עוצמות ממה שהיו לה עוד לפני כן, אבל היא מרגישה חלשה, שהגוף בוגד בה והוא השולט בנפשה, מחולל בה ככל העולה על רוחו. ברצותו – חשה בטוב ואוהבת את הסובב אותה וברצותו – תחושת מחנק וכובד עד אין קץ מתיישבים על נשמתה עד שתצא ותניח לה לנפשה.
הייתה מתבוננת בתוכה פנימה. בוחנת את תחושותיה, מסתכלת על עצמה כעל אדם זר ויש ולא הייתה מכירה את עצמה ובשרה שלה. "האם זו אני? מי זו הניבטת במראה שמולי?" הייתה נראית מוכרת, כחברה שלא פוגשים לאחר תקופה ארוכה וחוזרת ונעלמת לתוך עצמה.
"זו אני" הייתה נזכרת, "זה הגוף שלי, העיניים חודרות המבט הן שלי, אלו השפתיים שלי."
הייתה מתפלאת איך יכול אדם שלא לזהות את עצמו לשברירי שניות ורסיסי הכרה מעורפלים מפעמים היו מסמנים שהדמות הזו מוכרת, שחלפה כאן אי פעם ולא יותר. לא הייתה מסוגלת לתפוס בשכלה כיצד היא עצמה מתנתקת לרגעים מגופה שלה כצופה מן הצד.
הייתה בוחנת את תחושותיה: "מי אני? לאן הגעתי? לאן אני רוצה להגיע?" והייתה חוזרת תמיד לאותה הנקודה, משהו בי קלוקל, שבור, אינו בר תיקון.
2. הוא היה פולש לחייה בנקודות שונות. לעיתים הרגישה בו, לעיתים – לא. לבש ופשט צורה.
כשפגשה בו לראשונה והוא נחבא מאחורי עלם חמודות שחשקה באהבתו עד מאוד, לא יכלה לזהותו. הוא התאחד עם הדמות שמולה באופן כמעט מושלם, עד שלא הבחינה בו מרצד מולה מבעד לעיניים הניבטות.
היא הרגישה שהיא רוצה את הבחור ואילו הוא, מתרחק. ככל שהתאוותה אליו יותר, כמהה לקשר איתו, למגע – הוא הלך ונמנע, הלך ורחק עד שהתפוגג לגמרי, נעלם מחייה בטענה כזו או אחרת.
היא לא הבינה מה אירע. מה גרם לו למאוס בה ומה גרם לה לרצות בו עד כדי כך ואז, דווקא אז, זיהתה אותו. תחילה במעורפל, אח"כ בבהירות גדלה והולכת. ראתה אותו – את זה שמכשיל ומדרבן אותה בעת ובעונה אחת, את חוסר הביטחון שלה, את הבוז הפנימי אותו חשה כלפי קיומה הבסיסי.
הוא נראה היה לה מטושטש, מעט גמלוני ושאינו בטוח אף הוא בקיומו ולכן נאחז בה בחוזקה. נדהמה לגלות שהיו לו פני תינוק וגוף של בודר והשילוב הכול כך בלתי אפשרי הזה נגע לליבה. הזכיר לה את עצמה.
"שלום, אני הבוז והשנאה העצמית שלך. אני חי בתוכך, את יודעת." קולו היה כל כך רך ונעים כך שעמד בניגוד גמור למהותו ותוכן דבריו. הוא נראה היה לה חסר ישע ובעת ובעונה אחת נחוש בדעתו, חזק ועוצמתי.
היא החלה לשוחח איתו ברכות. "במה אני יכולה לעזור לך?"
"אני לא זקוק לעזרה. אני חי בתוכך. אני נמצא איתך כשאת רוצה מישהו שאינו רוצה אותך. אני ניזון מהרגעים הללו. נדמה לך שאת לוחמת בכיוון הנכון ומנסה להשיג את שברצונך, אבל אני נהנה מההתעקשות שלך להיות במקום שדוחים אותך – שם אני מתחבר אלייך ונושם את אוויר הפסגות של הבוז בהתגלמותו."
"אם מישהו דוחה אותי, אין זו סיבה להניח שהוא בז לי", טענת להגנתה.
"לא, הוא אולי לא. אבל את כן, ומתעקשת להישאר במקום שלא מעריכים אותך כדי שאני אוכל לשבוע ולגדול בתוכך."
היא הסתכלה עליו, על היצור זעיר- עצום הזה, מרגישה איך תחושת הקבס עולה מתוך קרביה. האם זה טעמו החמצמץ של הבוז והשנאה העצמית? הסתכלה עליו ולא יכלה להחליט אם להקיא אותו או ללטף, אם לירוק עליו בחמת זעם את אש כעסה ולהעלות אותו באש אן לחבק אותו, להבין את הילד שבו, זה הזועק למילה טובה, לעידוד. הוא הביט בה בעיניים חודרות, בוערות והיא הביטה בו חזרה. כך עמדו דקות ארוכות מסתכלים זה אל נשמתה של זו ואט אט עטפה אותם מעין תחושת חמימות. תחילה ריצדה בקצות האצבעות, עברה לאמות, לבית החזה ולכל הגוף. היא הושיטה לו את ידיה והוא נמס לתוכן, מתפוגג לתוכה, נמוג ללא צורך בקיום נוסף, מחוצה לה.
